יהדות כתרבות

התשובה הידועה מראש לשאלה 'למה אפיקורס מתעניין ביהדות' היא שזוהי מורשתו שלו (אם הוא יהודי). אבל השואלים ידעו זאת מראש, ועדיין הם חושבים שעליו להתנתק ממורשתו, כיוון שהנחות היסוד האמונתיות שלה שוב אינם נכונים בעיני האפיקורס. האם באמת לא ניתן להתנתק מן ההזדהות האישית עם המורשת הדתית הישנה שלך אם אתה אפיקורס? קורות ימי העולם מלאים ב'דתיים לשעבר' שנטשו את זיקתם המוצהרת החיובית אל דתם הישנה, וגם ב'יהודים לשעבר' שנטשו את זיקתם החיובית לעמם כמסגרת התייחסות מרכזית בחייהם.
התשובה שאני מוצא לשאלה איננה סתם רגשית, אלא יש בה רציונל: התרבות היא מושג תיאורטי, ואין לה חיבור אוטומטי אל האדם. אני יכול להתעניין בה, ואני יכול שלא להתעניין בה, וברוב העניינים שברומו של עולם אני מוכן להתעניין רק ברמה מוגבלת בלבד. למשל, אם הנושא קשה מדי ללמידה ולהבנה, אם הספר שלפני מציב בפני קשיים (למשל: הוא כתוב בצורה לא בהירה או משעממת) – אני מוותר עליו. לעומת זאת, אם הספר הזה שייך לעולמי שלי, לעולמי המוכר מראש, אם אני יכול ליצור אלף ואחד הקשרים בין דבריו לבין עולם התוכן שלי המוכר לי כל כך בכל חיי, אזי הוא הופך לרלבנטי, מעניין, קשור אלי רגשית, והתרבות מפסיקה להיות מושא תיאורטי בלבד והופכת להיות באמת קשורה בי אישית ונפשית. ברור שאפשר אולי לטפח זהות אישית כזו עם התרבות בכללה, עם תרבות המערב בכללה, עם תרבות ישראלית מודרנית בכללה, ולאו דוקא עם היהדות. אבל מול כל האופציות הללו אני מוצא עדיפות גדולה (אישית בשבילי) עם ההזדהות התרבותית עם היהדות, ומוכן להתמודד בזכות יתרונה זה עם כל הקושי העצום המתלווה להזדהות תרבותית של אפיקורס עם מורשת שעיקר מורשתה הוא דתי. אגב, אין זאת אומרת כמובן, שלא הייתי רוצה לחוש השתייכות ומעורבות אישית עמוקה גם עם 'תרבות המערב' בכללה, אבל עובדת חיי הציבה אותי במשבצת משלי, המשבצת התרבותית היהודית – ואינני רואה טעם להצטער על המשבצת שהיא שלי. אני שמח מאד שיש לי משבצת תרבותית שאני מזדהה איתה כמורשתי שלי, מכיר אותה לעומקה, ושבזכותה גם ספרים 'כבדים', משעממים-לכאורה, המציבים קשיים בפני קוראיהם – הרי הם מדברים אלי, מעניינים אותי ומעוררים את נימי נפשי, ובשל כך אני בוחר להמשיך את זיקתי ליהדות.

כדי לאחוז בחוזקה ביהדותנו, שומה עלינו לראות בה ערך חיובי. אם נמצא בה בחדווה את ערכינו המודרניים, ואין בלתם, נשאל בודאי: מדוע עלינו לחצוב במאמץ את הערכים הללו ביהדות, שעה שמקורם האמיתי מצוי בשפע דוקא מחוצה לה?

אני חושב שערכים חיוביים מקוריים המצויים ביהדות והגיעו אלינו ממנה, הם שצריכים לעמוד במרכז יהדותנו. נכון שאיננו מאמינים עוד, אבל ערכינו עדיין יהודיים – לאו דוקא סוציאליזם נביאי או מונותיאיזם, לאו דוקא צניעות ופרישות הלכתית או הלכה בכלל, ועדיין גדלנו בתוכה וודאי התבשמנו מריחה בערכים שקשה לשים עליהם את האצבע. אלה קשורים במנטאליות, באינטלקטואליות, במוסר, ברוחניות, באקטיביזם של מלחמת הטוב ברע – אבל כל אלה אינם ערכים יהודיים דוקא. הצבע המיוחד, האופי הספציפי, הרוח והלהט האופייני – כל אלו הגיעו, למי שזכה, מתוך אהלי ישראל סבא (וסבתא), ולכן קשה להכריז עליהם באצבע או להגדירם במילים.

אבל חובה עלינו להכיר בכך שאלה הם ערכים אותנטיים, חיוביים, רלבנטיים, אקטואליים – ושזו יהדותנו שלנו. זהו צידה הנכון יותר של יהדות חדשה ומודרנית, שאינה מוצאת את מרכז עולמה רק במלחמה דון קישוטית בגירסה הפרימיטיבית יותר של יהדות הדורות הקודמים.

זוהי שאלה בה מתחבטים יהודים שאינם מאמינים עוד בעיקרי אמונותיה של האמונה הדתית הישנה:

האם חשוב להמשיך ולהחזיק ביהדות ולנסות למשוך

לקרוא את המשך הרשומה «

זיקה נפשית, תרבותית אל היהדות נראית לי קודם כל קשורה בזיקה אל העבר היהודי ולא אל העתיד. המאמין סוחב

לקרוא את המשך הרשומה «

כאשר התרבות היא עוד מצרך בורגני, על המדף האופנתי בשוק השופע, מתמרק בחלון הראווה ומותאם לטעמם המתחלף והשטחי של הצרכנים המדומיינים – אזי רוחה האמיתית של התרבות עצמה נעלמת ובבואתה היא שעשוע בורגני לעת פנאי.
ההתחדשות היהודית של בתי המדרש הפלורליסטיים תצא נשכרת אם תתקדם בדרגתה מפעילות פנאי חביבה ותצמיח שורשים עמוקים יותר בנפש לומדיה וברצינות השפעתה על הרהוריהם ונכונותם להקריב למענה ולהשקיע בעיצובה.

אמנם נכון שבין ראשוני חכמת ישראל ביהדות גרמניה היו שהגדירוה כקבורה

לקרוא את המשך הרשומה «

האמנם הצירוף הלשוני 'יהדות חילונית' הוא בעצם הוא מבע לשוני המורכב מזוג מרכיבים הסותרים זה את זה, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להגיון – פרדוקס?  הכל תלוי בנו ובהגדרה שניתן למונח זה שלנו. אבל בעיקר רצוני להתייחס לדיסוננס

לקרוא את המשך הרשומה «

מדוע לערבים יש הרבה מדינות ולנו יש רק אחת? מדוע אנו מסתפקים במועט? אלה הם נימוקים לאומיים להקמת מדינה יהודית שנייה היכן שהוא בכדור הארץ או מחוצה לו. אבל יש גם נימוק תרבותי: כך יישבר הזיהוי

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות חילונית איננה יכולה להסתפק בשלילת היסוד הדתי ביהדות. ברנר מצא את זהותו העברית במושבות פועלים בארץ ישראל, בפיתוח השפה והספרות העברית החדשה – אלה היו בעיניו

לקרוא את המשך הרשומה «

גישה מקסימליסטית אומרת כל מה שנכתב עברית (או בלשונות היהודים) או כל מה שכתבו יהודים, הרי הוא יהדות.

הגישה הדתית אינה מענייננו כאן.

נראה לי שקריטריון חשוב הוא  

לקרוא את המשך הרשומה «