זוהי שאלה בה מתחבטים יהודים שאינם מאמינים עוד בעיקרי אמונותיה של האמונה הדתית הישנה:
האם חשוב להמשיך ולהחזיק ביהדות ולנסות למשוך
את כווניה הישנים, לאפיקים נכונים בעינינו, או שמא מוטב לוותר עליה ולהשליכה לפח האשפה של ההיסטוריה? מנקודת מבטם של חסרי אמונה תמימה, האם יש טעם במאבק העדכני על דמותה העתידית של היהדות?
כותב אלברט: "אני חושב שזה מאבק מיותר, שלא שווה ואין צורך להציל את היהדות, ושכל עוד אתה שומר על המסגרת אתה שומר גם על המטען המכוער שלה, שצריך לנהל מולו כל הזמן משא ומתן. מבחינתי, להיות בשביל הומניסט ופמיניסט אני לא צריך את המטען של היהדות, ואין לי שום רצון ביהדות ליברלית ופמיניסטית כי למרכיב של האמונה אין לי צורך".
יש כאן כמה טענות שונות הראויות לתשומת לב. חז"ל ייעצונו (בפרקי אבות) לחשב דבר כנגד הפסדו. האם יתרונותיה של המורשת – בכפוף למאבק על עדכונה וריענונה – גוברים על נפסדותה הבסיסית?
זוית אחרת הראויה לדיון היא הטענה ולפיה אם נבחר לאמץ את הרלבנטיות של היהדות, נמצא עצמנו מעוררים ממילא, לא רק את הגירסה הנאורה ליהדות, אלא גם את הגירסה החשוכה של הפונדמטנליסטיים, ואז צריך להכנס עם הפונדמנטליסטיים לויכוח.
אני משער שבכל יהודי מודרני מקנן 'אלברט' פנימי הזועק כך כנגד סבל מורשתה של המסורת הדתית הישנה. אני שמח שישנם מספיק יהודים העונים כנגדו : אינני מוכן לוותר על המאבק על דמותה של היהדות. כשהטיח אלברט את טענתו הנ"ל, ענה לו תומר פרסיקו באחד מן הנימוקים: הזהות חשובה לא פחות מן האמת. יהודים אנו, ולשם כך מוכנים אנו להילחם על דמותה של היהדות, כי זו הזהות שלנו. נימוק מרכזי הרבה יותר בעיניי: המורשת הישנה מלאה באוצרות. למרות שכל כולה עטופה וטבולה באמונת העבר, אי אפשר להתעלם מאוצרה הטוב ולהשליכה סתם כך אל פח האשפה. מי שמבין ביהלומים, חייב לזקקם גם כאשר ניטנפו ונסתאבו, כי הוא יודע ומכיר בערכם. אין משליכים את התינוק עם מי האמבטיה. יתכן שעבור היהדות המאמינה הישנה, במכלול הרחב הקרוי 'יהדות' זיהו את התינוק החשוב עם האמונה הדוגמטית, וכל השאר נחשבו למי האמבטיה. עבורנו ספקני האמונה, אפשר שחשובה היהדות עבור מי האמבטיה היקרים שביעבעו ונתפתחו בה, אפילו אם דוקא התינוק המקורי עצמו נראה לנו פחות חשוב.
את הבן הילוד לא נשליך היאורה, אלא נעטוף אותו בכופר ובכפירה, נציל את יהדותנו בתיבה ממי המבול, ומן המים לא נמשהו. כך לימדנו רבי עקיבא: כשם שהדג אינו יכול לחיות בלי המים, כך אנו לא נוכל לחיות בלי התורה. אותו יתברך עזבנו, ותורתו זכרנו, וקוב"ה מחייך ואומר: נצחוני בני.
יהדות כתרבות 
מרץ 4, 2011 בשעה 10:35 am
יהדות היא זהות, ואחת שלא ניתן להתכחש לה. כל זהות עוברת שינויים ומטמורפוזות, וכל זהות קהילתית זוכה לקבל דיגום אינדיבידואלי. אבל מפני שכמה מושכים בטלית – האם זו סיבה לנטוש את הזהות האדירה הזו?