יהדות כתרבות

גם מעשה א-רציונלי (למשל: חיפוש חוייה רוחנית) איננו בהכרח אנטי-רציונלי. לפעמים הוא יכול להיות תוצאה של מחשבה רציונלית. חוייה רוחנית היא כזו בעיקר כאשר אני מייחס אותה למפגש עם ישות חיצונית לי עצמי (נקרא לו 'אלהים'). אבל אם אני חושד שקרוב לודאי שהחוייה כולה פסיכולוגית ואשלייתית פנימית, היא די מאבדת מטעמה הרוחני והופכת לפיקציה פסיכולוגית בלבד.

היות ואין לי יסוד רציונלי לייחס את החויות הרוחניות למפגש כלשהו עם ישות חיצונית לי עצמי, והיות ויש לי יסוד לחשד שמקור החויות הללו הוא פנימי ואשלייתי, אני נוטה לזלזל בחשיבותן.

הקלטת \'הדרשה\' של יודקה מאת חיים הזז

יצירה קצרה זו הפכה לקלאסיקה, כי הזז שילב כאן בהצלחה טיעון אידיאולוגי רלבנטי ומציק, עם בדיון ספרותי המעצים ומחדד את הרעיון עצמו. טענתו של יודקה הגיבור פשוטה וקצרה: הציונות היא שלילת היהדות, התנערות והתנתקות מן לקרוא את המשך הרשומה «

בתום חורבנה הנורא של יהדות אירופה, נאם אברהם יהושע השל בפני יהודים מהגרים כמותו, שהגיעו לחופיה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והתריע בפניהם על

לקרוא את המשך הרשומה «

משהו רע קרה ליהודי כשהפך לישראלי. חייו ניצלו, כבודו הפיזי ניצל, עתידו לפניו ובידיו – כל אלה חייבו בצדק את הפיכתו לישראלי. אבל המחיר כבד וצריך לעמול לבטל את מחירי החסרון של המהלך. ביהודי האמריקאי אני מוצא יותר

לקרוא את המשך הרשומה «

מרדכי קפלן כתב על השתייכות לשתי הציביליזציות במקביל: יהדות ואמריקה. אבל גם הישראלי שייך לשתיהן. הבעיה ניכרת כאשר התרבות המערבית-מודרנית אטרקטיבית ופורייה יותר, ומקשה עלינו להתמקד ולטפח את התרבות היהודית שלנו. האם בכלל

לקרוא את המשך הרשומה «

שירי יהודה עמיחי חביבים על חובשי בתי המדרש הפלורליסטיים. הסיבה ברורה: שיריו רוויים אסוציאציות, רובן מפורשות, לערכים מסורתיים ספציפיים, ובה בעת מחדיר בהם עמיחי אמירה או קישור חילוני ואחר. מחד, יצירותיו ממחישות היטב המשכיות של שפת המסורת, וזאת מבלי להתחייב לתכנים המסורתיים עצמם, אלא אדרבה לתת בהם שינויים, התרסה או תגובה הבאה מתוך פרישה ונטישה של עולמם הפנימי הנורמטיבי. לעתים נדמה שזו מטרה פואטית מרכזית בשירתו: לחבר במכוון ביטויים ואסוציאציות נשגבות עם עולמו החילוני של היום יום.

האסוציאציות היהודיות הן דומיננטיות מאד אצל עמיחי, רובן מן המקרא וכך גם מאורח החיים הדתי היומיומי כמו התפילות והחגים. התייחסותו אובססיבית כלפי האלהים, וכך גם כלפי אביו במעין אישור פרודיאני ל'דמות האב' כמקור לאלהים, אך בעיקר על רקע אוטוביוגרפי מפורש של דתל"ש, שעברו הדתי נוכח בזכרונו את בית אביו.

פסקל (כמדומני) היה מי שאמר שהוא החליט להיות דתי בבחינת הימור: אם זה שטויות, זה לפחות לא יזיק, אבל אם תכפור אתה עלול ליפול לגיהנום, אם הוא אכן קיים. אז כדאי להמר.  אבל המשנה שלנו קובעת שהמשחק בקוביא פסול לעדות.

התלמוד קובע שכאשר יש ספק בדין, חובה להחמיר. לעומת זאת כשיש ספק המתעורר מעל הספק הראשון, ספק ספיקא לא אמרינן. כי הספק הראשון הוא אם יש אלהים. הספק השני (הנרחב והמתפצל להרבה מאד ספקות שונים) הוא האם הוא האלהים מהסוג שהמסורת הדתית שלנו קובעת שהוא. כך למשל, ספק אם הוא אישיות או מושג או עקרון או יהא אשר יהא (תחילת פרשת וארא). ספק מסוג אחר נוגע לדת ולא רק לאלהים: ספק אם הוא מתעניין בהכרעותינו.  ספק ספיקא לא אמרינן.

אבל האמת היא שאדם מן השורה איננו מצוי באפילה גמורה עד כדי כך שאין לו שום מושג והכל ספק עלום. שאלת הדת והאלהים איננה שאלה אחת כן או לא, אלא המוני שאלות שונות שהדת נותנת לרובן, אחת אחת, מענה ספציפי. כשאדם שוקל האם להצטרף לעגלתה, הוא ממלא את טופס ההימור שלו בשורה ארוכה של תשובות ספציפיות לשורה ארוכה של שאלות שונות. רק מי שבאמת נראה לו שהמסורת אכן משכנעת בכל אחד ואחד מן הספקות הללו, יכול רציונלית להאמין ולקבל.

אנו חוגגים את צמיחתה והתפתחותה של היהדות שלנו. מפך קטן, אטום לזרים, המספיק בקושי להאיר לנו פן אחד ומצומצם של ההוויה, נעשה לנו נס היסטורי – באו זרים בנחלתנו, והעירו אותנו מתרדמת

לקרוא את המשך הרשומה «

יש זיקה פנימית בין שתי ההגדרות השימושיות הללו לזהות תרבותית עם היהדות הישנה. ההגדרה הקורצת לי היא יהדות כשפה, היינו אוצר המונחים וההתייחסויות. לשם כך נדרשת ידיעה, למידה, זכירה, אינטרטקסטואליות. כל אלה דורשים לימוד תורה. מי שמצא פורקן לאובדן אמונתו בשמירת ערך הלימוד בכלל, ועיסוק ביהדות בכלל (למשל: חכמת ישראל מאז ועד היום) כאפיק לביטוי זהותו עם היהדות, הרי רק הוא (או היא) אפשר שיקיים את היהדות כשפה, אם אכן הוא מכירה ונזכר בה בכל עת ובכל עניין.  לכן, יהדות כשפה דורשת לימוד תורה.

קסמו של רעיון יהדות כשפה בכך שהוא מעתיק את היהדות ממישור התוכן עצמו אל המישור הצורני של השפה, ואיננו כובל את היהודי החדש לאמונות או תכנים ישנים – אפשר להשתמש בשפה לכאן או לכאן ולעמדות סותרות. ברור שאין 'שפה' במשמע רק השפה העברית, וודאי לא רק בצורתה המודרנית החילונית, אלא השפה היהודית כוללת כל ניבי מונחי פתגמי המסורת, ולא רק במובנם הלשוני אלא גם הקשרים תרבותיים רחבים הרבה יותר מן הלשון עצמה: תרבות המחלוקת, התרבות הפרשנית, השיטה המדרשית, קונבנציות השיח וכל כיוצא באלה.  אך בעיקר הכוונה בעיניי היא התייחסות מתמדת לאותו אוצר עבר, לא כמאגר סופי אלא כנקודת מוצא שתמיד נזכרת – גם כאשר היא מהופכת ומועמדת כבסיס לשינוי רדיקלי.

בשעה שהיה יעקב רחוק מארצו, היתה ידו אחוזה בעקב עשיו ורגליו בארץ שעיר, והיה מתיירא, שולח דורון לגוי, וגם תפילה לאלהים. פכפוכו היה קטן, ארמי הלבין פניו ושלט בו, ועל פכים קטנים היה חוזר וחי.

או אז אם עשיו היה עושה בו מעשה עשיו, ואם יעקב היה בורח מעשה יעקב, אולי מוצדק רק שם היה שירו של ביאליק המפריד בין עשיו ליעקב:

ח"נ ביאליק \\ יעקב ועשיו

אבל, משחזר יעקב לארצו, לא יעקב היה שמו כי אם מדינת ישראל. עתה צירף מלחמה לדרכו, שרה עם אנשים אך גם מדרך האלהים סר ושר. חרב פיפיות בידו, ושם האלהים נישא על שפתיו, לשווא. בגאוותו, החליף שמו לישראל, וגם יקו"ב הפך ליבו"ק, אבל כף ירכו מזכירה: לא ישראל אתה כי אם יעקב, העוקב זה פעמיים אחר אחרים ורואה באדמה את ארצו הפרטית, ובעבור נזיד עדשים מכר את עקבותיו התמים, יושב האהל. משחזרנו לארצנו, שבנו לשפתינו, אבל אימצנו לנו מדרכי האמורי הרמאי ורואה עצמו לבן, וממעשי האדומי הרודף ורואה עצמו נרדף. הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. עד מתי יהיה זה לנו למוקש? עד מתי ניאבק עם אלהים ועם אנשים?

חילוניים לועגים לפחדם הבלתי-רציונלי של דתיים מרעיונות כפירה באלהים או בדת, לאלה הצועקים געוואלד ודבקים בקנאות באמונתם עד כדי כך שאינם מוכנים אפילו לסבול אחרים סביבם שאינם מאמינים כמותם.

אבל הלעג לא צריך להיות מופנה אל הדתיים, אלא אל נפש האדם באשר הוא, שנטייתו לדת, לקנאות אידיאולוגית ולקבעון מחשבתי מצוייה עמוק בלב כל אחד ואחת מאתנו, נהיה אשר נהיה.

מכאן קנאותם המגוחכת של ישראלים ל'ציונות', משל היתה זו דת שאין להרהר אחריה, או קנאותם המגוחכת של שמאלנים ל'זכרו של יצחק רבין', משל לא היה האיש הטוב הזה אדם ככל האדם, עם כל חולשותיו, וודאי לא היה ראוי להפוך לאל חלופי לולא נטייתם המגוחכת של בני אדם לחפש להם אלוה, ולרדוף באף ובחימה כל מי שמסרב להתרגש כמותם בדיוק.

גישה מקסימליסטית אומרת כל מה שנכתב עברית (או בלשונות היהודים) או כל מה שכתבו יהודים, הרי הוא יהדות.

הגישה הדתית אינה מענייננו כאן.

נראה לי שקריטריון חשוב הוא  

לקרוא את המשך הרשומה «

הגותו של משה מנדלסון מחזיקה בערכים מודרניים וככזו לכאורה היתה אמורה להיות אטרקטיבית ומוערכת יותר בעינינו מאשר זו של הרמב"ם.

אך בעיניי, מנדלסון אטרקטיבי פחות מהרמב"ם, משום שהאחרון מבסס את אמונתו בפכחון ובכפל-פנים המעורר רושם שאמונתו איננה תמימה. מנדלסון, לעומתו, נשמע תמים אפילו כאשר הוא טוען לביסוסה של האמונה בתבונה. גרעינה של אמונתו בדת ההתגלות נראה תמים. כפיפת גוו לעיון תמידי במורה נבוכים לא הותירה בכתיבתו העצמאית מספיק רושם של פכחון וספקנות בריאה לגבי תמימות האמונה בעצם התרחשותה של מסורת ההתגלות עצמה כאירוע היסטורי.

מאמין משתמש ביהדות הישנה כתוכן, אבל לאתיאיסט היא אפשרית רק כשפה. אבל אם כן, מהי ערכה? ככל שיימצא טעם ממשי, ולא מאולץ, במשהו מן התוכן, כך ייטב.

אמנם הנימוק האמיתי לחשיבותה לא מצוי בתוכן אלא בזהות: עברי אנוכי, ואת מורשתי, ובלעדיך אני יתום. אבל אם היתה המסורת מחוסרת ערך כלשהו, עדיפה יתמות. החזקה בשפתה ובזכרונה מוצדקת אם יש בה ערך מעשיר, גם אם איננו בתחום האמת והשקר.

השפה העברית שלנו מעשירה את תרבותנו הפנימית, אבל מבדילה אותנו מהנעשה בשפות הענקיות של המרחב המערבי אליו אנו שייכים. אילו היינו מתחנכים על ברכי האנגלית, היינו הרבה יותר מעורים קוראים ונקראים, ואופקינו המערביים היו פחות פרובינציאליים

שתי השפות חיוניות ליהודי וטוב לו גם לישראלי שישלוט ככל האפשר בשתיהן (או במקום אנגלית בשפה מערבית ענקית אחרת, אבל אם כבר כדאי להתמקד בשפה הבינלאומית של המערב בן זמננו). תחיית העברית המדוברת והיומיומית היא צעד מדהים בתחיית תרבותנו, והיא עוד הוכחה לסיסמת הרצל (שהיה כנראה בור בעברית) 'אם תרצו אין זו אגדה'

האם בדורנו, אנו הישראלים רוצים מספיק לצאת מן הפרובינציאליות העברית ולהכיר לעומק לאורך ולרוחב את הספרות וההגות המערבית ?  אי הכרת האנגלית לעומקה ולהנאת הקריאה המהירה היא למכשול להרחבה אמתית של האופקים ויציאה מן הפרובינציאליות. אם תרצו אין זו אגדה

בעצם למה לא? להקטין את היקפי התמיכה והמעורבות של המדינה ולעודד תחתם את הפילנתרופיה והפעילות של המגזר השלישי

מדוע על המדינה לממן את הספורט או את התרבות או את שירותי הדת

מדוע שאממן מכיסי את ביתר ירושלים או את היכל האופרה או את המקוואות והמועצות הדתיות? מי שחפץ באלו – שיתכבד וישלם עליהם בעצמו ישירות

יבוטלו כל התמיכות הממשלתיות הללו, יופחת משמעותית שיעור המס מן האזרח, ותעודד המדינה בכל דרך את מעורבותן ועוצמתן של עמותות וולונטריות שיעסקו בכך לפי רצונן

דרך לעודד ולחזק את העמותות: תחוקק המדינה חוק מס חובה לאגודות המגזר השלישי, וכל אזרח יבחר בעצמו לאיזו אגודה ינתן הכסף. כך תפסיק המדינה להכריע עבורנו להיכן נתרום את כספנו בתחומים שאינם הכרחיים למרותה וסדריה הבסיסיים ביותר של המדינה. זו האחרונה תצומצם, ותתרכז בהכרחי: חינוך, בריאות, בטחון, תשתיות

תחי מפלגת מסיבת התה הישראלית!

כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו (משנה, אבות

רדיפת כבוד היא נסיון אנושי להיות מישהו, לעשות משהו מהחיים שלו, לקבל פידבק חיצוני לעצם חשיבות קיומו – והרצון הזה הוא אנושי ונחוץ מאד, למרות שהוא פתטי

פוליטיקאים הרודפים אחר כבוד מגעילים אותי, למרות שבמצבם אולי הייתי נוהג כמוהם, ואולי הייתי מת להתחלף עימם. חכמי תנועת המוסר דיברו על הרודף אחר הכבוד המוכן להתבזות מאד על מנת לקבל את מנת הכבוד שלו, והם עוד לא הכירו את הפוליטיקאים שלנו. הביטוי הזכור לי הוא שהרודף אחר הכבוד יהיה מוכן ללקק טיפת כבוד מן הרצפה, ובלבד שהוא יקבל אותה

השאלה היא האם להלחם בכבוד שהם דורשים לעצמם. האם לבזות אותם. הדחף הבסיסי שלי הוא לפוצץ את הבלון הנפוח של רודף הכבוד וללעוג לו בפומבי. אבל היו בין חכמינו מי שחשבו להיפך. אולי היה זה רבי יהודה הנשיא שדאג לספק לעשיר מסכן שירד מנכסיו צדקה כזו, שתאפשר לו את סממני הכבוד שהיו לו בעבר – מרכבה וסוסים שירוצו לפניו.  אולי מי שהכבוד כל כך מיותר בעיניו, יכול לראות בשלוות נפש את רדיפת הכבוד הפתיטית של אחרים ואפילו לסייע להם להשיג את מבוקשם הלא מוצדק -מתוך רחמים עליהם

על כל פנים, הייתי שמח מאד לקבל בעצמי כמה שיותר כבוד

יהדות חילונית אינה מעוניינת להמשיך את המוקד התיאוצנטרי של התרבות היהודית, אבל מסיבות אחרות היא מבקשת בכל זאת לשמור על זיקה חיובית או זכרון חי ודומיננטי, ומחפשת לעטות על עצמה משהו מאיצטלת היהדות. האם נסתפק בהיותנו יהודים ונוותר על סממנים יהודיים אחרים מלבד עצם מוצאנו מן העבר?

אחד מסממני פתרונה של חכמת ישראל – בכוונה המינימליסטי של 'קבורת היהדות' היה למצב את מחקר היהדות בדיספלינה ההיסטורית, ובכך הופכת היהדות לתרבות העבר. האם זיקתנו לתרבות היהודית תסתפק במלאכת התיעוד והזכרון ההיסטורי או שנשאף לשאת מתוכה ובמסגרתה משהו אל עבר העתיד?  השאלה היא אם יש משהו 'יהודי' מספיק אטרקטיבי שיגרום לנו לבקש להתמקד בו גם בעתיד

כוון דומיננטי של פתרון מודרני היה נעוץ ברעיון המוסר היהודי. כאן נשענו על מוסר הנביאים וביקשו לראות בלהט האידיאליסטי של המוסריות או אף בתכנים הספציפיים של המוסר הנבואי סממן של ייחודיות יהודית שיש להמשיכה ולפתחה. לא צריך דוקא לטעון לאקסקלוסיביות יהודית על המוסר או על מאפייניו האוניברסליים הללו, בכדי להרגיש יכולת פנימית לזהות במוסריות הסובייקטיבית שלנו את זכרונו החי של המוסר היהודי דוקא

אפשרות אחרת – המושכת יותר אותי – נוגעת לאינטרטקסטואליות יהודית. כלומר, שהד המקורות הישנים ימשיך לשאת את קולו ובת-קולו בתרבותנו החדשה ובמובן זה תהיה התרבות החדשה ממשיכה, יורשת, אך גם משנה ויוצרת צורות חדשות לפי טעמה החופשי. זיקת ההמשכיות התרבותית היא שתעניק לתרבות החדשה את סממן היהדות שבה, מבלי לכבול את תכניה אלא רק את זכרונה הפנימי ואת אוצר מושגיה המקוריים

השאלה הרלבנטית בויכוח על חוק מימון האברכים איננה על קריטריונים בתיעדוף במדיניות רווחה אלא על השאלה האם עני-מבחירה זכאי בכלל לתמיכת רווחה. התשובה היא כמובן לא.

(אגב, ראו בעניין זה דבריו של בעל ה'כלי יקר' על הפסוק עזוב תעזוב עימו)

והערה נוספת: הקופה הציבורית היא בעצם של המון אנשים פרטיים. מי שגוזל אותה בחקיקה, עושה מעשה חוקי אבל מסריח: בסופו של דבר הוא גוזל מכיסם של אנשים שלא באמת מוכנים לשלם לו, ורק נציגיהם בכנסת מסכימים לסחיטה הזו משיקולים קואליציוניים. האם זה כסף כשר אבל מסריח, או בכלל לא כשר? למה חרדים מקפידים על הידור כשרות באוכל, אבל לא מקפידים בהידור על גזל כספים או 'אבק גזל' כשברור לחלוטין שהמוני בית ישראל הנגזלים בכלל לא מעוניינים לתת להם מרצונם את הכסף הזה.