יהדות כתרבות

Archive for נובמבר 2010

גם מעשה א-רציונלי (למשל: חיפוש חוייה רוחנית) איננו בהכרח אנטי-רציונלי. לפעמים הוא יכול להיות תוצאה של מחשבה רציונלית. חוייה רוחנית היא כזו בעיקר כאשר אני מייחס אותה למפגש עם ישות חיצונית לי עצמי (נקרא לו 'אלהים'). אבל אם אני חושד שקרוב לודאי שהחוייה כולה פסיכולוגית ואשלייתית פנימית, היא די מאבדת מטעמה הרוחני והופכת לפיקציה פסיכולוגית בלבד.

היות ואין לי יסוד רציונלי לייחס את החויות הרוחניות למפגש כלשהו עם ישות חיצונית לי עצמי, והיות ויש לי יסוד לחשד שמקור החויות הללו הוא פנימי ואשלייתי, אני נוטה לזלזל בחשיבותן.

הקלטת \'הדרשה\' של יודקה מאת חיים הזז

יצירה קצרה זו הפכה לקלאסיקה, כי הזז שילב כאן בהצלחה טיעון אידיאולוגי רלבנטי ומציק, עם בדיון ספרותי המעצים ומחדד את הרעיון עצמו. טענתו של יודקה הגיבור פשוטה וקצרה: הציונות היא שלילת היהדות, התנערות והתנתקות מן לקרוא את המשך הרשומה «

בתום חורבנה הנורא של יהדות אירופה, נאם אברהם יהושע השל בפני יהודים מהגרים כמותו, שהגיעו לחופיה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והתריע בפניהם על

לקרוא את המשך הרשומה «

משהו רע קרה ליהודי כשהפך לישראלי. חייו ניצלו, כבודו הפיזי ניצל, עתידו לפניו ובידיו – כל אלה חייבו בצדק את הפיכתו לישראלי. אבל המחיר כבד וצריך לעמול לבטל את מחירי החסרון של המהלך. ביהודי האמריקאי אני מוצא יותר

לקרוא את המשך הרשומה «

מרדכי קפלן כתב על השתייכות לשתי הציביליזציות במקביל: יהדות ואמריקה. אבל גם הישראלי שייך לשתיהן. הבעיה ניכרת כאשר התרבות המערבית-מודרנית אטרקטיבית ופורייה יותר, ומקשה עלינו להתמקד ולטפח את התרבות היהודית שלנו. האם בכלל

לקרוא את המשך הרשומה «

שירי יהודה עמיחי חביבים על חובשי בתי המדרש הפלורליסטיים. הסיבה ברורה: שיריו רוויים אסוציאציות, רובן מפורשות, לערכים מסורתיים ספציפיים, ובה בעת מחדיר בהם עמיחי אמירה או קישור חילוני ואחר. מחד, יצירותיו ממחישות היטב המשכיות של שפת המסורת, וזאת מבלי להתחייב לתכנים המסורתיים עצמם, אלא אדרבה לתת בהם שינויים, התרסה או תגובה הבאה מתוך פרישה ונטישה של עולמם הפנימי הנורמטיבי. לעתים נדמה שזו מטרה פואטית מרכזית בשירתו: לחבר במכוון ביטויים ואסוציאציות נשגבות עם עולמו החילוני של היום יום.

האסוציאציות היהודיות הן דומיננטיות מאד אצל עמיחי, רובן מן המקרא וכך גם מאורח החיים הדתי היומיומי כמו התפילות והחגים. התייחסותו אובססיבית כלפי האלהים, וכך גם כלפי אביו במעין אישור פרודיאני ל'דמות האב' כמקור לאלהים, אך בעיקר על רקע אוטוביוגרפי מפורש של דתל"ש, שעברו הדתי נוכח בזכרונו את בית אביו.

פסקל (כמדומני) היה מי שאמר שהוא החליט להיות דתי בבחינת הימור: אם זה שטויות, זה לפחות לא יזיק, אבל אם תכפור אתה עלול ליפול לגיהנום, אם הוא אכן קיים. אז כדאי להמר.  אבל המשנה שלנו קובעת שהמשחק בקוביא פסול לעדות.

התלמוד קובע שכאשר יש ספק בדין, חובה להחמיר. לעומת זאת כשיש ספק המתעורר מעל הספק הראשון, ספק ספיקא לא אמרינן. כי הספק הראשון הוא אם יש אלהים. הספק השני (הנרחב והמתפצל להרבה מאד ספקות שונים) הוא האם הוא האלהים מהסוג שהמסורת הדתית שלנו קובעת שהוא. כך למשל, ספק אם הוא אישיות או מושג או עקרון או יהא אשר יהא (תחילת פרשת וארא). ספק מסוג אחר נוגע לדת ולא רק לאלהים: ספק אם הוא מתעניין בהכרעותינו.  ספק ספיקא לא אמרינן.

אבל האמת היא שאדם מן השורה איננו מצוי באפילה גמורה עד כדי כך שאין לו שום מושג והכל ספק עלום. שאלת הדת והאלהים איננה שאלה אחת כן או לא, אלא המוני שאלות שונות שהדת נותנת לרובן, אחת אחת, מענה ספציפי. כשאדם שוקל האם להצטרף לעגלתה, הוא ממלא את טופס ההימור שלו בשורה ארוכה של תשובות ספציפיות לשורה ארוכה של שאלות שונות. רק מי שבאמת נראה לו שהמסורת אכן משכנעת בכל אחד ואחד מן הספקות הללו, יכול רציונלית להאמין ולקבל.