אמנם נכון שבין ראשוני חכמת ישראל ביהדות גרמניה היו שהגדירוה כקבורה
מכובדת ליהדות, או מיזוגה, ולכן גם ביטולה הנפרד, באוקיינוס התרבותי האירופי או האוניברסלי. אבל מאידך, אפילו מי מהם שבחר בכרטיס הכניסה החברתי לזהות האירופית והתנצר כהיינריך היינה, אפילו הוא הוכיח את זיקתו הרגשית ליהדותו. קל וחומר מי מהם שהקדיש את חייו למחקר בעצמותיה היבשות של היהדות, אף אם פיו הצהיר שלא תחיינה העצמות האלה, הרי שליבו הפועם לקראתן הוא שהביא אותו להמשיך ולטפל בקבורתן, כמסרב להשלים עם פטירתה של היהדות. במילים אחרות, חכמת ישראל היא ביטוי פסיכולוגי לכך שגם אם האמונה אבדה, הרגש עודנו עימנו. המחקר הרציונלי והאובייקטיבי כביכול, מסתיר מאחוריו זיקה נפשית אמיצה, בבחינת הבה נתחכמה לו: הגם שהדת הושלכה היאורה אל האוקיינוס, הרי שבא לימוד התורה האקדמי והחליף אותה – ההגדרה וההצדקה שונתה, אך היהדות עצמה המשיכה להיות נוכחת בליבו ובמחקרו של החכם היהודי המודרני.
יהדות כתרבות 
כתיבת תגובה