יהדות כתרבות

אם היהדות היא דברי אלהים חיים, אדם לא יוכל להתעלם ממנה. אבל אם היהדות היא תרבות, אפשר לבחור תרבות אחרת. אם היהדות היא דת אמת, אז היא 'נכונה'. אבל אם היא אינה דת, היא לא נשפטת על פי האמת אלא על פי שימושה והתאמתה. אדם יצטרך לבחור את הגדרת יחסו כלפיה. האם הוא עדיין משייך עצמו אליה, או שהוא עוזב (או לא נכנס).

התשובה הידועה מראש לשאלה 'למה אפיקורס מתעניין ביהדות' היא שזוהי מורשתו שלו (אם הוא יהודי). אבל השואלים ידעו זאת מראש, ועדיין הם חושבים שעליו להתנתק ממורשתו, כיוון שהנחות היסוד האמונתיות שלה שוב אינם נכונים בעיני האפיקורס. האם באמת לא ניתן להתנתק מן ההזדהות האישית עם המורשת הדתית הישנה שלך אם אתה אפיקורס? קורות ימי העולם מלאים ב'דתיים לשעבר' שנטשו את זיקתם המוצהרת החיובית אל דתם הישנה, וגם ב'יהודים לשעבר' שנטשו את זיקתם החיובית לעמם כמסגרת התייחסות מרכזית בחייהם.
התשובה שאני מוצא לשאלה איננה סתם רגשית, אלא יש בה רציונל: התרבות היא מושג תיאורטי, ואין לה חיבור אוטומטי אל האדם. אני יכול להתעניין בה, ואני יכול שלא להתעניין בה, וברוב העניינים שברומו של עולם אני מוכן להתעניין רק ברמה מוגבלת בלבד. למשל, אם הנושא קשה מדי ללמידה ולהבנה, אם הספר שלפני מציב בפני קשיים (למשל: הוא כתוב בצורה לא בהירה או משעממת) – אני מוותר עליו. לעומת זאת, אם הספר הזה שייך לעולמי שלי, לעולמי המוכר מראש, אם אני יכול ליצור אלף ואחד הקשרים בין דבריו לבין עולם התוכן שלי המוכר לי כל כך בכל חיי, אזי הוא הופך לרלבנטי, מעניין, קשור אלי רגשית, והתרבות מפסיקה להיות מושא תיאורטי בלבד והופכת להיות באמת קשורה בי אישית ונפשית. ברור שאפשר אולי לטפח זהות אישית כזו עם התרבות בכללה, עם תרבות המערב בכללה, עם תרבות ישראלית מודרנית בכללה, ולאו דוקא עם היהדות. אבל מול כל האופציות הללו אני מוצא עדיפות גדולה (אישית בשבילי) עם ההזדהות התרבותית עם היהדות, ומוכן להתמודד בזכות יתרונה זה עם כל הקושי העצום המתלווה להזדהות תרבותית של אפיקורס עם מורשת שעיקר מורשתה הוא דתי. אגב, אין זאת אומרת כמובן, שלא הייתי רוצה לחוש השתייכות ומעורבות אישית עמוקה גם עם 'תרבות המערב' בכללה, אבל עובדת חיי הציבה אותי במשבצת משלי, המשבצת התרבותית היהודית – ואינני רואה טעם להצטער על המשבצת שהיא שלי. אני שמח מאד שיש לי משבצת תרבותית שאני מזדהה איתה כמורשתי שלי, מכיר אותה לעומקה, ושבזכותה גם ספרים 'כבדים', משעממים-לכאורה, המציבים קשיים בפני קוראיהם – הרי הם מדברים אלי, מעניינים אותי ומעוררים את נימי נפשי, ובשל כך אני בוחר להמשיך את זיקתי ליהדות.

אשת לוט הביטה לאחוריה על העיר הנהפכת, והפכה בעצמה לנציב מלח. הנמשל הוא אנחנו. היהדות הישנה אבד עליה הכלח, משולה היא למלח, המשמר את המאכל לימים רבים, אלא שהוא מלוח ואבד טעמו הראשון. קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכא. אבל אנו עצמנו נושאים את עברנו בלבנו ודמנו, וכל נטיעות שיצאו מאיתנו יהיו בדמותה של עיר האלהים הנעזבת. אבל אשת לוט לא יכלה לבנות את יהדותה החדשה מתוך חירות ופכחון קדימה. היא כל הזמן התבוננה מאחורי הכתף, אל עבר העבר הישן ומה הוא חושב עליה ועל כיוונה החדש. התבוננות כזו מסרסת את החדשנות הטהורה והופכת את היהדות החדשה לפולמוסנית, אופוזיציונית ולוחמנית כנגד עברה. אשת לוט הפכה למלח. היא לא התקדמה הלאה אף שרצתה לעשות זאת, כי מבטה היה אחורה וחששה היה מעברה. העבר היהודי הישן שלנו כמוהו כמלח: מיעוטו יפה לבישול החדש, ונותן בו את טעמו ואת רציפותו לאורך ימים. אבל המידה חייבת להישמר: הישן אינו יכול להפוך עיקרו הדומיננטי של התבשיל היהודי החדש, כי אז יאבד עלינו המלח ונתאבן כמותו. תרבותנו היהודית החדשה אם תתמקד לאחור בנקודות הפולמוס שלה מול היהדות הישנה, הפרימיטיבית – יהיה טעמה החדש מלוח, מלא מרירות וחמיצות כלפי עצם יהדותה. עלינו להסיר את הלוט מעל העתיד שלנו, ובעשותנו זאת להשתחרר מן השיעבוד הכפייתי להשוואתנו האופוזיציונית אל מול העבר, כדי שלא נהפוך לנציב מלח.

מעניין להשוות את שימושנו והשענותנו החילונית על התרבות היהודית הישנה, זו הדתית של אבותינו, אל שימושם של היוונים, או אחרים בתרבות המערב בעקבותיהם, במיתולוגיה היוונית ואוצר המוטיבים שבה. האם נסתפק ברדוקציה של זיקתנו התרבותית אל היהדות בבחינת זיקה למיתולוגיה גרידא? אם הכוונה רק לכך שאין היא זיקה הטוענת לערך אמת 'מדעי' של תרבותנו הישנה, כאן ודאי יש דמיון. אם הכוונה לכך שאוצר הסיפורים והמונחים הישנים שגור על פינו, ואנו שואפים להיעזר בעולמו המטאפורי העשיר ככלי ביטוי סמלי ורב-דמיון ואסוציאציות בבואנו להוסיף שורה משלנו בשפת התרבות הנמשכית – גם כאן ודאי יש דמיון. אבל אינני חושב שאפשר להסתפק רק ביחס אל התרבות היהודית כמיתולוגיה גרידא. זוהי צורת חיים, זהו העבר החי של אבותינו ואמותינו, זהו עולם שלם של מנטאליות, טעמים, גישות וערכים – ולא רק 'סיפורים מן העבר' או מונחים סמליים נייטרליים. אפשר שכך גם ביחס לזיקה מערבית אל המיתולוגיה היוונית, אבל זו צריכה להיות זיקה חזקה, רגשית, עמוקה ורב-שימושית בכל מיני רבדים של הנפש והמנטאליות ולא רק שליפה טכנית של מונחים ואסוציאציות ממדף הספרים הישן.

כדי לאחוז בחוזקה ביהדותנו, שומה עלינו לראות בה ערך חיובי. אם נמצא בה בחדווה את ערכינו המודרניים, ואין בלתם, נשאל בודאי: מדוע עלינו לחצוב במאמץ את הערכים הללו ביהדות, שעה שמקורם האמיתי מצוי בשפע דוקא מחוצה לה?

אני חושב שערכים חיוביים מקוריים המצויים ביהדות והגיעו אלינו ממנה, הם שצריכים לעמוד במרכז יהדותנו. נכון שאיננו מאמינים עוד, אבל ערכינו עדיין יהודיים – לאו דוקא סוציאליזם נביאי או מונותיאיזם, לאו דוקא צניעות ופרישות הלכתית או הלכה בכלל, ועדיין גדלנו בתוכה וודאי התבשמנו מריחה בערכים שקשה לשים עליהם את האצבע. אלה קשורים במנטאליות, באינטלקטואליות, במוסר, ברוחניות, באקטיביזם של מלחמת הטוב ברע – אבל כל אלה אינם ערכים יהודיים דוקא. הצבע המיוחד, האופי הספציפי, הרוח והלהט האופייני – כל אלו הגיעו, למי שזכה, מתוך אהלי ישראל סבא (וסבתא), ולכן קשה להכריז עליהם באצבע או להגדירם במילים.

אבל חובה עלינו להכיר בכך שאלה הם ערכים אותנטיים, חיוביים, רלבנטיים, אקטואליים – ושזו יהדותנו שלנו. זהו צידה הנכון יותר של יהדות חדשה ומודרנית, שאינה מוצאת את מרכז עולמה רק במלחמה דון קישוטית בגירסה הפרימיטיבית יותר של יהדות הדורות הקודמים.

האם טוב לשבת במצודת השן כל הימים?  אולי אין זה מן הראוי, אבל ודאי זה מן הרצוי. עולמנו עולם השקר, השטחיות, הבורגנות והרדידות. והישיבה היא חממה לטוב, לחיי עיון, לעיסוק במושכלות, לאווירה מסייעת ללימוד, להענקת הילה ונופך דתי לערכי הרוח והעיון. האם ביאליק לועג לו ל'המתמיד' או שהוא דוקא מעריך ומעריץ אותו? אני חושב ששניהם יחדיו. זאת לאו דוקא על סמך השיר עצמו, אלא על סמך היכרות עם הישיבה מחד, ועם ביאליק מאידך. אבל גם השיר עצמו, איננו מותח דוקא ביקורת על ההתמדה גופה, אלא על תכניה הספציפיים. בן תורה ניכר בעדינותו, במוסריותו – וכבר בשל כך הישיבה היא בית ה'. אבל דהע"ה אומר 'שבתי' בלשון היפוטתית, לומר שהוא איננו שם למרות שהיה רוצה. ואפשר לדורשה במשמעות 'לשוב' לשם, בלשונו של מי ששנה ופירש ורוצה היה לשוב. כי התמים שנולד לתוכה ולא ידע בית אחר או רחוב מחוצה לה, הוא אכן לוקה בכל מגרעותיה, והפרובינציאליות בראשן. שונה הוא מי ששנה ופירש, הכיר ועמד היטב על האפשרויות האחרות, והוא שב לישיבה שלא בתמימות, שלא בפרובינציאליות, אלא מתוך שובע מן החוץ, הפנמת כל הטוב שיש מחוץ לבית ה', והבאתו כביכורים ממיטב הפרי האסור אל בית ה' פנימה.

היינו שהאמונה בו ית' איננה בדין אלא בצדקה, הגם שאיננה מחוייבת המציאות, אבל אברהם בצדקתו בחר בה. 'והאמין' לשון אמון, שעה שאמונה אינה צריכה פועל אלא ממילא, הרי אמון הוא דבר הניתן, בפעולה של צדקה.

נכון שחלקנו אתאיסטים, וחלק אחר ספקן אמונה. אבל אלהים הוא גורם מרכזי מדי בתרבות היהודית מכדי לוותר עליו סתם כך, רק בגלל שהוא אולי

לקרוא את המשך הרשומה «

האם תורת האבולוציה מיסודו של דרווין עדיפה או מפריכה את האמונה הדתית בקיומו של אלהים בורא העולם?

שנאה מקלקלת את השורה, ודומני ששנאת הדת ומימסדה ושחצנות

לקרוא את המשך הרשומה «

טוב, אני לא באמת בעד מועצת גדולי התורה של מפלגה פוליטית כלשהי, אבל דבר אחד מרכזי מוצא חן בעיני: המפלגה מצהירה

לקרוא את המשך הרשומה «

בשבת עמדתי עם הציבור בתפילת קדושה, וחשבתי על מושג הקדושה. חשבתי לי שהקדושה היא בסך הכל

לקרוא את המשך הרשומה «

זוהי שאלה בה מתחבטים יהודים שאינם מאמינים עוד בעיקרי אמונותיה של האמונה הדתית הישנה:

האם חשוב להמשיך ולהחזיק ביהדות ולנסות למשוך

לקרוא את המשך הרשומה «

החזו"א דיבר על העגלה המלאה, אבל הוא לא באמת הכיר

לקרוא את המשך הרשומה «

האם נוכל לקיים את רציפותה של תרבותנו ללא הרכיב התיאולוגי שלה? האם יש קיום ליהדות ללא אלהים? ודאי

לקרוא את המשך הרשומה «

מי מבין השניים הבאים מצליח טוב יותר להסביר ולנסח את דבריו? – החוקר האקדמי או הלמדן הישיבתי? בעקבות

לקרוא את המשך הרשומה «

האם המשכיות וזיקה חיובית אל מורשתנו היא אפשרית מבחינה נפשית או רגשית בשעה שאנו נתקלים בערכים שליליים (בעינינו) במקורות ישראל הקלאסיים?

כאשר מתייחסים ליהדות כדבר האלהים ואז מגלים בה דברי גזענות, ודאי שבאה

לקרוא את המשך הרשומה «

זיקה נפשית, תרבותית אל היהדות נראית לי קודם כל קשורה בזיקה אל העבר היהודי ולא אל העתיד. המאמין סוחב

לקרוא את המשך הרשומה «