יהדות כתרבות

יהדות חילונית ותיאולוגיה

Posted by: on: פברואר 1, 2011

האם נוכל לקיים את רציפותה של תרבותנו ללא הרכיב התיאולוגי שלה? האם יש קיום ליהדות ללא אלהים? ודאי

שאחד העם, ביאליק וחבריהם הוכיחו כי יש ויש מה ליצור ומה לחבר אל יהדות הדורות מבלי יראת שמים ואף לרוב ללא שם שמים על שפתם. אבל עיון בדוגמאות בנות זמננו של יהדות כתרבות מעלה הרהורים פסימיים יותר על ריקנותה ויובשנותה של הסיסמה 'יהדות כתרבות' כאשר זיקתה ליהדות הדורות מנוערת ומרוקנת מעיקר תוכנה הדתי של התרבות הישנה. ומה הפתרון? האם יוכלו אתיאיסטים לשוב ולדובב את אלהיהם המונח בקברו? קראתי לאחרונה את דבריו של ארי אלון כי גם את האלהים עלינו לרענן ולהשמיש כמושג מפתח בתרבותנו, אף כי לא במשמעו המקורי. נסיון מפורסם (ולטעמי, לא מוצלח) נעשה בשעתו על ידי מרדכי קפלן שהקדיש ספר שלם על 'משמעותו של אלהים' עבורנו, היהודים המודרניים (הספר תורגם לעברית בכותרת 'ערכי היהדות והתחדשותם'). אבל כמו בזיקות עסיסיות ופוריות נוספות אל תרבותנו הישנה, כך גם בנושא האלהים, אפשר לפתוח (אבל בהחלט לא להסתפק רק בזה!) בקובלנה והתרסה כנגד אמונת האלהים הישנה. כל עוד נשתמש בשפתה של המסורת, ואף כנגדה, עדיין נקיים עימה זיקה פוריה ורציפה, בכליה שלה.
הדוגמה הנפלאה בעיני היא זו של אמיל פקנהיים שבחר ב'מדרש משוגע' (אותו מצא אצל אלי ויזל) כמדיום יעיל לכך: בשפה המדרשית הישנה מדובב היהודי החדש על שפתיו את אמונת האלהים, רק כדי להתריס כנגד אלהיו – אבל בלשונה של התיאולוגיה.
זו כבר לא 'יהדות חילונית' כפשוטה, אלא 'תיאולוגיה אפיקורסית' מובהקת. זיקתה אל התאולוגיה היהודית הישנה היא ישירה, גם כאשר תכניה ורעיונותיה גופם הם הפוכים כמעט. מי כמוך באלים ה' אפשר לו להתנגן בהאדרה ובסימן קריאה, אך גם אפשר לו להתנגן בשאלה, בתמיהה, בתוכחה, ועדיין יהא זה פסוק אותנטי ממקור ישראל.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

כתיבת תגובה

בלוג בוורדפרס.קום.