יהדות כתרבות

התשובה הידועה מראש לשאלה 'למה אפיקורס מתעניין ביהדות' היא שזוהי מורשתו שלו (אם הוא יהודי). אבל השואלים ידעו זאת מראש, ועדיין הם חושבים שעליו להתנתק ממורשתו, כיוון שהנחות היסוד האמונתיות שלה שוב אינם נכונים בעיני האפיקורס. האם באמת לא ניתן להתנתק מן ההזדהות האישית עם המורשת הדתית הישנה שלך אם אתה אפיקורס? קורות ימי העולם מלאים ב'דתיים לשעבר' שנטשו את זיקתם המוצהרת החיובית אל דתם הישנה, וגם ב'יהודים לשעבר' שנטשו את זיקתם החיובית לעמם כמסגרת התייחסות מרכזית בחייהם.
התשובה שאני מוצא לשאלה איננה סתם רגשית, אלא יש בה רציונל: התרבות היא מושג תיאורטי, ואין לה חיבור אוטומטי אל האדם. אני יכול להתעניין בה, ואני יכול שלא להתעניין בה, וברוב העניינים שברומו של עולם אני מוכן להתעניין רק ברמה מוגבלת בלבד. למשל, אם הנושא קשה מדי ללמידה ולהבנה, אם הספר שלפני מציב בפני קשיים (למשל: הוא כתוב בצורה לא בהירה או משעממת) – אני מוותר עליו. לעומת זאת, אם הספר הזה שייך לעולמי שלי, לעולמי המוכר מראש, אם אני יכול ליצור אלף ואחד הקשרים בין דבריו לבין עולם התוכן שלי המוכר לי כל כך בכל חיי, אזי הוא הופך לרלבנטי, מעניין, קשור אלי רגשית, והתרבות מפסיקה להיות מושא תיאורטי בלבד והופכת להיות באמת קשורה בי אישית ונפשית. ברור שאפשר אולי לטפח זהות אישית כזו עם התרבות בכללה, עם תרבות המערב בכללה, עם תרבות ישראלית מודרנית בכללה, ולאו דוקא עם היהדות. אבל מול כל האופציות הללו אני מוצא עדיפות גדולה (אישית בשבילי) עם ההזדהות התרבותית עם היהדות, ומוכן להתמודד בזכות יתרונה זה עם כל הקושי העצום המתלווה להזדהות תרבותית של אפיקורס עם מורשת שעיקר מורשתה הוא דתי. אגב, אין זאת אומרת כמובן, שלא הייתי רוצה לחוש השתייכות ומעורבות אישית עמוקה גם עם 'תרבות המערב' בכללה, אבל עובדת חיי הציבה אותי במשבצת משלי, המשבצת התרבותית היהודית – ואינני רואה טעם להצטער על המשבצת שהיא שלי. אני שמח מאד שיש לי משבצת תרבותית שאני מזדהה איתה כמורשתי שלי, מכיר אותה לעומקה, ושבזכותה גם ספרים 'כבדים', משעממים-לכאורה, המציבים קשיים בפני קוראיהם – הרי הם מדברים אלי, מעניינים אותי ומעוררים את נימי נפשי, ובשל כך אני בוחר להמשיך את זיקתי ליהדות.

מעניין להשוות את שימושנו והשענותנו החילונית על התרבות היהודית הישנה, זו הדתית של אבותינו, אל שימושם של היוונים, או אחרים בתרבות המערב בעקבותיהם, במיתולוגיה היוונית ואוצר המוטיבים שבה. האם נסתפק ברדוקציה של זיקתנו התרבותית אל היהדות בבחינת זיקה למיתולוגיה גרידא? אם הכוונה רק לכך שאין היא זיקה הטוענת לערך אמת 'מדעי' של תרבותנו הישנה, כאן ודאי יש דמיון. אם הכוונה לכך שאוצר הסיפורים והמונחים הישנים שגור על פינו, ואנו שואפים להיעזר בעולמו המטאפורי העשיר ככלי ביטוי סמלי ורב-דמיון ואסוציאציות בבואנו להוסיף שורה משלנו בשפת התרבות הנמשכית – גם כאן ודאי יש דמיון. אבל אינני חושב שאפשר להסתפק רק ביחס אל התרבות היהודית כמיתולוגיה גרידא. זוהי צורת חיים, זהו העבר החי של אבותינו ואמותינו, זהו עולם שלם של מנטאליות, טעמים, גישות וערכים – ולא רק 'סיפורים מן העבר' או מונחים סמליים נייטרליים. אפשר שכך גם ביחס לזיקה מערבית אל המיתולוגיה היוונית, אבל זו צריכה להיות זיקה חזקה, רגשית, עמוקה ורב-שימושית בכל מיני רבדים של הנפש והמנטאליות ולא רק שליפה טכנית של מונחים ואסוציאציות ממדף הספרים הישן.

מי מבין השניים הבאים מצליח טוב יותר להסביר ולנסח את דבריו? – החוקר האקדמי או הלמדן הישיבתי? בעקבות

לקרוא את המשך הרשומה «

אמנם נכון שבין ראשוני חכמת ישראל ביהדות גרמניה היו שהגדירוה כקבורה

לקרוא את המשך הרשומה «

חנוכה הוא חג האנכרוניזם, כלומר הנסיון לזהות בין אירועי הימים ההם ובין אירועי הזמן הזה. מחד, יש כאן עיוות חמור של העובדות – אם ההיסטוריות ואם העכשוויות. אבל מאידך, אם לא ניתן

לקרוא את המשך הרשומה «

מרדכי קפלן כתב על השתייכות לשתי הציביליזציות במקביל: יהדות ואמריקה. אבל גם הישראלי שייך לשתיהן. הבעיה ניכרת כאשר התרבות המערבית-מודרנית אטרקטיבית ופורייה יותר, ומקשה עלינו להתמקד ולטפח את התרבות היהודית שלנו. האם בכלל

לקרוא את המשך הרשומה «

השפה העברית שלנו מעשירה את תרבותנו הפנימית, אבל מבדילה אותנו מהנעשה בשפות הענקיות של המרחב המערבי אליו אנו שייכים. אילו היינו מתחנכים על ברכי האנגלית, היינו הרבה יותר מעורים קוראים ונקראים, ואופקינו המערביים היו פחות פרובינציאליים

שתי השפות חיוניות ליהודי וטוב לו גם לישראלי שישלוט ככל האפשר בשתיהן (או במקום אנגלית בשפה מערבית ענקית אחרת, אבל אם כבר כדאי להתמקד בשפה הבינלאומית של המערב בן זמננו). תחיית העברית המדוברת והיומיומית היא צעד מדהים בתחיית תרבותנו, והיא עוד הוכחה לסיסמת הרצל (שהיה כנראה בור בעברית) 'אם תרצו אין זו אגדה'

האם בדורנו, אנו הישראלים רוצים מספיק לצאת מן הפרובינציאליות העברית ולהכיר לעומק לאורך ולרוחב את הספרות וההגות המערבית ?  אי הכרת האנגלית לעומקה ולהנאת הקריאה המהירה היא למכשול להרחבה אמתית של האופקים ויציאה מן הפרובינציאליות. אם תרצו אין זו אגדה