יהדות כתרבות

יש זיקה פנימית בין שתי ההגדרות השימושיות הללו לזהות תרבותית עם היהדות הישנה. ההגדרה הקורצת לי היא יהדות כשפה, היינו אוצר המונחים וההתייחסויות. לשם כך נדרשת ידיעה, למידה, זכירה, אינטרטקסטואליות. כל אלה דורשים לימוד תורה. מי שמצא פורקן לאובדן אמונתו בשמירת ערך הלימוד בכלל, ועיסוק ביהדות בכלל (למשל: חכמת ישראל מאז ועד היום) כאפיק לביטוי זהותו עם היהדות, הרי רק הוא (או היא) אפשר שיקיים את היהדות כשפה, אם אכן הוא מכירה ונזכר בה בכל עת ובכל עניין.  לכן, יהדות כשפה דורשת לימוד תורה.

קסמו של רעיון יהדות כשפה בכך שהוא מעתיק את היהדות ממישור התוכן עצמו אל המישור הצורני של השפה, ואיננו כובל את היהודי החדש לאמונות או תכנים ישנים – אפשר להשתמש בשפה לכאן או לכאן ולעמדות סותרות. ברור שאין 'שפה' במשמע רק השפה העברית, וודאי לא רק בצורתה המודרנית החילונית, אלא השפה היהודית כוללת כל ניבי מונחי פתגמי המסורת, ולא רק במובנם הלשוני אלא גם הקשרים תרבותיים רחבים הרבה יותר מן הלשון עצמה: תרבות המחלוקת, התרבות הפרשנית, השיטה המדרשית, קונבנציות השיח וכל כיוצא באלה.  אך בעיקר הכוונה בעיניי היא התייחסות מתמדת לאותו אוצר עבר, לא כמאגר סופי אלא כנקודת מוצא שתמיד נזכרת – גם כאשר היא מהופכת ומועמדת כבסיס לשינוי רדיקלי.