יהדות כתרבות

Posts Tagged ‘עברית

יהדות חילונית איננה יכולה להסתפק בשלילת היסוד הדתי ביהדות. ברנר מצא את זהותו העברית במושבות פועלים בארץ ישראל, בפיתוח השפה והספרות העברית החדשה – אלה היו בעיניו

לקרוא את המשך הרשומה «

מודעות פרסומת

מרדכי קפלן כתב על השתייכות לשתי הציביליזציות במקביל: יהדות ואמריקה. אבל גם הישראלי שייך לשתיהן. הבעיה ניכרת כאשר התרבות המערבית-מודרנית אטרקטיבית ופורייה יותר, ומקשה עלינו להתמקד ולטפח את התרבות היהודית שלנו. האם בכלל

לקרוא את המשך הרשומה «

יש זיקה פנימית בין שתי ההגדרות השימושיות הללו לזהות תרבותית עם היהדות הישנה. ההגדרה הקורצת לי היא יהדות כשפה, היינו אוצר המונחים וההתייחסויות. לשם כך נדרשת ידיעה, למידה, זכירה, אינטרטקסטואליות. כל אלה דורשים לימוד תורה. מי שמצא פורקן לאובדן אמונתו בשמירת ערך הלימוד בכלל, ועיסוק ביהדות בכלל (למשל: חכמת ישראל מאז ועד היום) כאפיק לביטוי זהותו עם היהדות, הרי רק הוא (או היא) אפשר שיקיים את היהדות כשפה, אם אכן הוא מכירה ונזכר בה בכל עת ובכל עניין.  לכן, יהדות כשפה דורשת לימוד תורה.

קסמו של רעיון יהדות כשפה בכך שהוא מעתיק את היהדות ממישור התוכן עצמו אל המישור הצורני של השפה, ואיננו כובל את היהודי החדש לאמונות או תכנים ישנים – אפשר להשתמש בשפה לכאן או לכאן ולעמדות סותרות. ברור שאין 'שפה' במשמע רק השפה העברית, וודאי לא רק בצורתה המודרנית החילונית, אלא השפה היהודית כוללת כל ניבי מונחי פתגמי המסורת, ולא רק במובנם הלשוני אלא גם הקשרים תרבותיים רחבים הרבה יותר מן הלשון עצמה: תרבות המחלוקת, התרבות הפרשנית, השיטה המדרשית, קונבנציות השיח וכל כיוצא באלה.  אך בעיקר הכוונה בעיניי היא התייחסות מתמדת לאותו אוצר עבר, לא כמאגר סופי אלא כנקודת מוצא שתמיד נזכרת – גם כאשר היא מהופכת ומועמדת כבסיס לשינוי רדיקלי.

גישה מקסימליסטית אומרת כל מה שנכתב עברית (או בלשונות היהודים) או כל מה שכתבו יהודים, הרי הוא יהדות.

הגישה הדתית אינה מענייננו כאן.

נראה לי שקריטריון חשוב הוא  

לקרוא את המשך הרשומה «

השפה העברית שלנו מעשירה את תרבותנו הפנימית, אבל מבדילה אותנו מהנעשה בשפות הענקיות של המרחב המערבי אליו אנו שייכים. אילו היינו מתחנכים על ברכי האנגלית, היינו הרבה יותר מעורים קוראים ונקראים, ואופקינו המערביים היו פחות פרובינציאליים

שתי השפות חיוניות ליהודי וטוב לו גם לישראלי שישלוט ככל האפשר בשתיהן (או במקום אנגלית בשפה מערבית ענקית אחרת, אבל אם כבר כדאי להתמקד בשפה הבינלאומית של המערב בן זמננו). תחיית העברית המדוברת והיומיומית היא צעד מדהים בתחיית תרבותנו, והיא עוד הוכחה לסיסמת הרצל (שהיה כנראה בור בעברית) 'אם תרצו אין זו אגדה'

האם בדורנו, אנו הישראלים רוצים מספיק לצאת מן הפרובינציאליות העברית ולהכיר לעומק לאורך ולרוחב את הספרות וההגות המערבית ?  אי הכרת האנגלית לעומקה ולהנאת הקריאה המהירה היא למכשול להרחבה אמתית של האופקים ויציאה מן הפרובינציאליות. אם תרצו אין זו אגדה