יהדות כתרבות

התשובה הידועה מראש לשאלה 'למה אפיקורס מתעניין ביהדות' היא שזוהי מורשתו שלו (אם הוא יהודי). אבל השואלים ידעו זאת מראש, ועדיין הם חושבים שעליו להתנתק ממורשתו, כיוון שהנחות היסוד האמונתיות שלה שוב אינם נכונים בעיני האפיקורס. האם באמת לא ניתן להתנתק מן ההזדהות האישית עם המורשת הדתית הישנה שלך אם אתה אפיקורס? קורות ימי העולם מלאים ב'דתיים לשעבר' שנטשו את זיקתם המוצהרת החיובית אל דתם הישנה, וגם ב'יהודים לשעבר' שנטשו את זיקתם החיובית לעמם כמסגרת התייחסות מרכזית בחייהם.
התשובה שאני מוצא לשאלה איננה סתם רגשית, אלא יש בה רציונל: התרבות היא מושג תיאורטי, ואין לה חיבור אוטומטי אל האדם. אני יכול להתעניין בה, ואני יכול שלא להתעניין בה, וברוב העניינים שברומו של עולם אני מוכן להתעניין רק ברמה מוגבלת בלבד. למשל, אם הנושא קשה מדי ללמידה ולהבנה, אם הספר שלפני מציב בפני קשיים (למשל: הוא כתוב בצורה לא בהירה או משעממת) – אני מוותר עליו. לעומת זאת, אם הספר הזה שייך לעולמי שלי, לעולמי המוכר מראש, אם אני יכול ליצור אלף ואחד הקשרים בין דבריו לבין עולם התוכן שלי המוכר לי כל כך בכל חיי, אזי הוא הופך לרלבנטי, מעניין, קשור אלי רגשית, והתרבות מפסיקה להיות מושא תיאורטי בלבד והופכת להיות באמת קשורה בי אישית ונפשית. ברור שאפשר אולי לטפח זהות אישית כזו עם התרבות בכללה, עם תרבות המערב בכללה, עם תרבות ישראלית מודרנית בכללה, ולאו דוקא עם היהדות. אבל מול כל האופציות הללו אני מוצא עדיפות גדולה (אישית בשבילי) עם ההזדהות התרבותית עם היהדות, ומוכן להתמודד בזכות יתרונה זה עם כל הקושי העצום המתלווה להזדהות תרבותית של אפיקורס עם מורשת שעיקר מורשתה הוא דתי. אגב, אין זאת אומרת כמובן, שלא הייתי רוצה לחוש השתייכות ומעורבות אישית עמוקה גם עם 'תרבות המערב' בכללה, אבל עובדת חיי הציבה אותי במשבצת משלי, המשבצת התרבותית היהודית – ואינני רואה טעם להצטער על המשבצת שהיא שלי. אני שמח מאד שיש לי משבצת תרבותית שאני מזדהה איתה כמורשתי שלי, מכיר אותה לעומקה, ושבזכותה גם ספרים 'כבדים', משעממים-לכאורה, המציבים קשיים בפני קוראיהם – הרי הם מדברים אלי, מעניינים אותי ומעוררים את נימי נפשי, ובשל כך אני בוחר להמשיך את זיקתי ליהדות.

מעניין להשוות את שימושנו והשענותנו החילונית על התרבות היהודית הישנה, זו הדתית של אבותינו, אל שימושם של היוונים, או אחרים בתרבות המערב בעקבותיהם, במיתולוגיה היוונית ואוצר המוטיבים שבה. האם נסתפק ברדוקציה של זיקתנו התרבותית אל היהדות בבחינת זיקה למיתולוגיה גרידא? אם הכוונה רק לכך שאין היא זיקה הטוענת לערך אמת 'מדעי' של תרבותנו הישנה, כאן ודאי יש דמיון. אם הכוונה לכך שאוצר הסיפורים והמונחים הישנים שגור על פינו, ואנו שואפים להיעזר בעולמו המטאפורי העשיר ככלי ביטוי סמלי ורב-דמיון ואסוציאציות בבואנו להוסיף שורה משלנו בשפת התרבות הנמשכית – גם כאן ודאי יש דמיון. אבל אינני חושב שאפשר להסתפק רק ביחס אל התרבות היהודית כמיתולוגיה גרידא. זוהי צורת חיים, זהו העבר החי של אבותינו ואמותינו, זהו עולם שלם של מנטאליות, טעמים, גישות וערכים – ולא רק 'סיפורים מן העבר' או מונחים סמליים נייטרליים. אפשר שכך גם ביחס לזיקה מערבית אל המיתולוגיה היוונית, אבל זו צריכה להיות זיקה חזקה, רגשית, עמוקה ורב-שימושית בכל מיני רבדים של הנפש והמנטאליות ולא רק שליפה טכנית של מונחים ואסוציאציות ממדף הספרים הישן.

כדי לאחוז בחוזקה ביהדותנו, שומה עלינו לראות בה ערך חיובי. אם נמצא בה בחדווה את ערכינו המודרניים, ואין בלתם, נשאל בודאי: מדוע עלינו לחצוב במאמץ את הערכים הללו ביהדות, שעה שמקורם האמיתי מצוי בשפע דוקא מחוצה לה?

אני חושב שערכים חיוביים מקוריים המצויים ביהדות והגיעו אלינו ממנה, הם שצריכים לעמוד במרכז יהדותנו. נכון שאיננו מאמינים עוד, אבל ערכינו עדיין יהודיים – לאו דוקא סוציאליזם נביאי או מונותיאיזם, לאו דוקא צניעות ופרישות הלכתית או הלכה בכלל, ועדיין גדלנו בתוכה וודאי התבשמנו מריחה בערכים שקשה לשים עליהם את האצבע. אלה קשורים במנטאליות, באינטלקטואליות, במוסר, ברוחניות, באקטיביזם של מלחמת הטוב ברע – אבל כל אלה אינם ערכים יהודיים דוקא. הצבע המיוחד, האופי הספציפי, הרוח והלהט האופייני – כל אלו הגיעו, למי שזכה, מתוך אהלי ישראל סבא (וסבתא), ולכן קשה להכריז עליהם באצבע או להגדירם במילים.

אבל חובה עלינו להכיר בכך שאלה הם ערכים אותנטיים, חיוביים, רלבנטיים, אקטואליים – ושזו יהדותנו שלנו. זהו צידה הנכון יותר של יהדות חדשה ומודרנית, שאינה מוצאת את מרכז עולמה רק במלחמה דון קישוטית בגירסה הפרימיטיבית יותר של יהדות הדורות הקודמים.

זוהי שאלה בה מתחבטים יהודים שאינם מאמינים עוד בעיקרי אמונותיה של האמונה הדתית הישנה:

האם חשוב להמשיך ולהחזיק ביהדות ולנסות למשוך

לקרוא את המשך הרשומה «

האם נוכל לקיים את רציפותה של תרבותנו ללא הרכיב התיאולוגי שלה? האם יש קיום ליהדות ללא אלהים? ודאי

לקרוא את המשך הרשומה «

זיקה נפשית, תרבותית אל היהדות נראית לי קודם כל קשורה בזיקה אל העבר היהודי ולא אל העתיד. המאמין סוחב

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות חילונית איננה יכולה להסתפק בשלילת היסוד הדתי ביהדות. ברנר מצא את זהותו העברית במושבות פועלים בארץ ישראל, בפיתוח השפה והספרות העברית החדשה – אלה היו בעיניו

לקרוא את המשך הרשומה «

חנוכה הוא חג האנכרוניזם, כלומר הנסיון לזהות בין אירועי הימים ההם ובין אירועי הזמן הזה. מחד, יש כאן עיוות חמור של העובדות – אם ההיסטוריות ואם העכשוויות. אבל מאידך, אם לא ניתן

לקרוא את המשך הרשומה «

בתום חורבנה הנורא של יהדות אירופה, נאם אברהם יהושע השל בפני יהודים מהגרים כמותו, שהגיעו לחופיה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והתריע בפניהם על

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות חילונית אינה מעוניינת להמשיך את המוקד התיאוצנטרי של התרבות היהודית, אבל מסיבות אחרות היא מבקשת בכל זאת לשמור על זיקה חיובית או זכרון חי ודומיננטי, ומחפשת לעטות על עצמה משהו מאיצטלת היהדות. האם נסתפק בהיותנו יהודים ונוותר על סממנים יהודיים אחרים מלבד עצם מוצאנו מן העבר?

אחד מסממני פתרונה של חכמת ישראל – בכוונה המינימליסטי של 'קבורת היהדות' היה למצב את מחקר היהדות בדיספלינה ההיסטורית, ובכך הופכת היהדות לתרבות העבר. האם זיקתנו לתרבות היהודית תסתפק במלאכת התיעוד והזכרון ההיסטורי או שנשאף לשאת מתוכה ובמסגרתה משהו אל עבר העתיד?  השאלה היא אם יש משהו 'יהודי' מספיק אטרקטיבי שיגרום לנו לבקש להתמקד בו גם בעתיד

כוון דומיננטי של פתרון מודרני היה נעוץ ברעיון המוסר היהודי. כאן נשענו על מוסר הנביאים וביקשו לראות בלהט האידיאליסטי של המוסריות או אף בתכנים הספציפיים של המוסר הנבואי סממן של ייחודיות יהודית שיש להמשיכה ולפתחה. לא צריך דוקא לטעון לאקסקלוסיביות יהודית על המוסר או על מאפייניו האוניברסליים הללו, בכדי להרגיש יכולת פנימית לזהות במוסריות הסובייקטיבית שלנו את זכרונו החי של המוסר היהודי דוקא

אפשרות אחרת – המושכת יותר אותי – נוגעת לאינטרטקסטואליות יהודית. כלומר, שהד המקורות הישנים ימשיך לשאת את קולו ובת-קולו בתרבותנו החדשה ובמובן זה תהיה התרבות החדשה ממשיכה, יורשת, אך גם משנה ויוצרת צורות חדשות לפי טעמה החופשי. זיקת ההמשכיות התרבותית היא שתעניק לתרבות החדשה את סממן היהדות שבה, מבלי לכבול את תכניה אלא רק את זכרונה הפנימי ואת אוצר מושגיה המקוריים