יהדות כתרבות

טוב, אני לא באמת בעד מועצת גדולי התורה של מפלגה פוליטית כלשהי, אבל דבר אחד מרכזי מוצא חן בעיני: המפלגה מצהירה

לקרוא את המשך הרשומה «

בשבת עמדתי עם הציבור בתפילת קדושה, וחשבתי על מושג הקדושה. חשבתי לי שהקדושה היא בסך הכל

לקרוא את המשך הרשומה «

סיפורו של ר' נחמן מברסלב, מעשה במלך עניו, נושא עימו מסר מתוחכם למאמינים ולכופרים כאחד. הנה הטקסט עצמו:

http://breslev.eip.co.il/?key=53

לענייננו המסר נוגע לוילון עצמו, הוילון שמאחוריו מסתתר או לא, האלהים. האמת המוחלטת אמנם

לקרוא את המשך הרשומה «

כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו (משנה, אבות

רדיפת כבוד היא נסיון אנושי להיות מישהו, לעשות משהו מהחיים שלו, לקבל פידבק חיצוני לעצם חשיבות קיומו – והרצון הזה הוא אנושי ונחוץ מאד, למרות שהוא פתטי

פוליטיקאים הרודפים אחר כבוד מגעילים אותי, למרות שבמצבם אולי הייתי נוהג כמוהם, ואולי הייתי מת להתחלף עימם. חכמי תנועת המוסר דיברו על הרודף אחר הכבוד המוכן להתבזות מאד על מנת לקבל את מנת הכבוד שלו, והם עוד לא הכירו את הפוליטיקאים שלנו. הביטוי הזכור לי הוא שהרודף אחר הכבוד יהיה מוכן ללקק טיפת כבוד מן הרצפה, ובלבד שהוא יקבל אותה

השאלה היא האם להלחם בכבוד שהם דורשים לעצמם. האם לבזות אותם. הדחף הבסיסי שלי הוא לפוצץ את הבלון הנפוח של רודף הכבוד וללעוג לו בפומבי. אבל היו בין חכמינו מי שחשבו להיפך. אולי היה זה רבי יהודה הנשיא שדאג לספק לעשיר מסכן שירד מנכסיו צדקה כזו, שתאפשר לו את סממני הכבוד שהיו לו בעבר – מרכבה וסוסים שירוצו לפניו.  אולי מי שהכבוד כל כך מיותר בעיניו, יכול לראות בשלוות נפש את רדיפת הכבוד הפתיטית של אחרים ואפילו לסייע להם להשיג את מבוקשם הלא מוצדק -מתוך רחמים עליהם

על כל פנים, הייתי שמח מאד לקבל בעצמי כמה שיותר כבוד

המגלומניה שלי היא מוצדקת. הרי בעוד אלף שנה יוקדשו אלפי מחקרים לאישיותי ולכתיבתי, וכבר עתה יעסקו בי רבים, ולכן חשוב להיות רציני ולצאת טוב בעיניהם.

אנוכי עפר ואפר, אבל למה להגיע אל העפר בתיזמון מוקדם מדי? עוד 120 שנה אהיה לעפר בכל מקרה, כך שכדאי לגוון בינתיים

אבל מגלומניה של אחרים? אוהו, זה כבר סיפור אחר. אני מעדיף שאחרים יכירו מייד בכך שהם עפר ואפר

פרצופו של הפוליטיקאי מבצבץ אלי מהחדשות בטלויזיה, בעיתון, באינטרנט, ברדיו – ותמיד בראש העמוד או המהדורה

אבל האם פוליטיקה היא החדשות החשובות? האם היא הדבר היחיד שיכול להיות מעניין?

ועוד דבר: רוב אנשי התקשורת לועגים ובצדק ליושרם וצביעותם של הפוליטיקאים. אז למה להפוך את הפוליטיקאים לסלבטריטאים? למה לעסוק בהם בכזו אובססיביות? למה לתת להם כבוד תקשורתי שבהחלט לא מגיע להם