יהדות כתרבות

כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו החדש, ובתבנית דבריו הידועים של המשורר הלאומי, אף היא 

לקרוא את המשך הרשומה «

אמנם נכון שבין ראשוני חכמת ישראל ביהדות גרמניה היו שהגדירוה כקבורה

לקרוא את המשך הרשומה «

יש זיקה פנימית בין שתי ההגדרות השימושיות הללו לזהות תרבותית עם היהדות הישנה. ההגדרה הקורצת לי היא יהדות כשפה, היינו אוצר המונחים וההתייחסויות. לשם כך נדרשת ידיעה, למידה, זכירה, אינטרטקסטואליות. כל אלה דורשים לימוד תורה. מי שמצא פורקן לאובדן אמונתו בשמירת ערך הלימוד בכלל, ועיסוק ביהדות בכלל (למשל: חכמת ישראל מאז ועד היום) כאפיק לביטוי זהותו עם היהדות, הרי רק הוא (או היא) אפשר שיקיים את היהדות כשפה, אם אכן הוא מכירה ונזכר בה בכל עת ובכל עניין.  לכן, יהדות כשפה דורשת לימוד תורה.

קסמו של רעיון יהדות כשפה בכך שהוא מעתיק את היהדות ממישור התוכן עצמו אל המישור הצורני של השפה, ואיננו כובל את היהודי החדש לאמונות או תכנים ישנים – אפשר להשתמש בשפה לכאן או לכאן ולעמדות סותרות. ברור שאין 'שפה' במשמע רק השפה העברית, וודאי לא רק בצורתה המודרנית החילונית, אלא השפה היהודית כוללת כל ניבי מונחי פתגמי המסורת, ולא רק במובנם הלשוני אלא גם הקשרים תרבותיים רחבים הרבה יותר מן הלשון עצמה: תרבות המחלוקת, התרבות הפרשנית, השיטה המדרשית, קונבנציות השיח וכל כיוצא באלה.  אך בעיקר הכוונה בעיניי היא התייחסות מתמדת לאותו אוצר עבר, לא כמאגר סופי אלא כנקודת מוצא שתמיד נזכרת – גם כאשר היא מהופכת ומועמדת כבסיס לשינוי רדיקלי.

יהדות חילונית אינה מעוניינת להמשיך את המוקד התיאוצנטרי של התרבות היהודית, אבל מסיבות אחרות היא מבקשת בכל זאת לשמור על זיקה חיובית או זכרון חי ודומיננטי, ומחפשת לעטות על עצמה משהו מאיצטלת היהדות. האם נסתפק בהיותנו יהודים ונוותר על סממנים יהודיים אחרים מלבד עצם מוצאנו מן העבר?

אחד מסממני פתרונה של חכמת ישראל – בכוונה המינימליסטי של 'קבורת היהדות' היה למצב את מחקר היהדות בדיספלינה ההיסטורית, ובכך הופכת היהדות לתרבות העבר. האם זיקתנו לתרבות היהודית תסתפק במלאכת התיעוד והזכרון ההיסטורי או שנשאף לשאת מתוכה ובמסגרתה משהו אל עבר העתיד?  השאלה היא אם יש משהו 'יהודי' מספיק אטרקטיבי שיגרום לנו לבקש להתמקד בו גם בעתיד

כוון דומיננטי של פתרון מודרני היה נעוץ ברעיון המוסר היהודי. כאן נשענו על מוסר הנביאים וביקשו לראות בלהט האידיאליסטי של המוסריות או אף בתכנים הספציפיים של המוסר הנבואי סממן של ייחודיות יהודית שיש להמשיכה ולפתחה. לא צריך דוקא לטעון לאקסקלוסיביות יהודית על המוסר או על מאפייניו האוניברסליים הללו, בכדי להרגיש יכולת פנימית לזהות במוסריות הסובייקטיבית שלנו את זכרונו החי של המוסר היהודי דוקא

אפשרות אחרת – המושכת יותר אותי – נוגעת לאינטרטקסטואליות יהודית. כלומר, שהד המקורות הישנים ימשיך לשאת את קולו ובת-קולו בתרבותנו החדשה ובמובן זה תהיה התרבות החדשה ממשיכה, יורשת, אך גם משנה ויוצרת צורות חדשות לפי טעמה החופשי. זיקת ההמשכיות התרבותית היא שתעניק לתרבות החדשה את סממן היהדות שבה, מבלי לכבול את תכניה אלא רק את זכרונה הפנימי ואת אוצר מושגיה המקוריים