יהדות כתרבות

Posts Tagged ‘ביאליק

האם טוב לשבת במצודת השן כל הימים?  אולי אין זה מן הראוי, אבל ודאי זה מן הרצוי. עולמנו עולם השקר, השטחיות, הבורגנות והרדידות. והישיבה היא חממה לטוב, לחיי עיון, לעיסוק במושכלות, לאווירה מסייעת ללימוד, להענקת הילה ונופך דתי לערכי הרוח והעיון. האם ביאליק לועג לו ל'המתמיד' או שהוא דוקא מעריך ומעריץ אותו? אני חושב ששניהם יחדיו. זאת לאו דוקא על סמך השיר עצמו, אלא על סמך היכרות עם הישיבה מחד, ועם ביאליק מאידך. אבל גם השיר עצמו, איננו מותח דוקא ביקורת על ההתמדה גופה, אלא על תכניה הספציפיים. בן תורה ניכר בעדינותו, במוסריותו – וכבר בשל כך הישיבה היא בית ה'. אבל דהע"ה אומר 'שבתי' בלשון היפוטתית, לומר שהוא איננו שם למרות שהיה רוצה. ואפשר לדורשה במשמעות 'לשוב' לשם, בלשונו של מי ששנה ופירש ורוצה היה לשוב. כי התמים שנולד לתוכה ולא ידע בית אחר או רחוב מחוצה לה, הוא אכן לוקה בכל מגרעותיה, והפרובינציאליות בראשן. שונה הוא מי ששנה ופירש, הכיר ועמד היטב על האפשרויות האחרות, והוא שב לישיבה שלא בתמימות, שלא בפרובינציאליות, אלא מתוך שובע מן החוץ, הפנמת כל הטוב שיש מחוץ לבית ה', והבאתו כביכורים ממיטב הפרי האסור אל בית ה' פנימה.

מודעות פרסומת

האם נוכל לקיים את רציפותה של תרבותנו ללא הרכיב התיאולוגי שלה? האם יש קיום ליהדות ללא אלהים? ודאי

לקרוא את המשך הרשומה «

קין רוצח את הבל הבלים - הסיפור המלא

'הבל הבלים' אמר הקהלת, והוא היה מלך בירושלים. אם ניישם דברי פתיחת הקהלת על היהדות, נמצאנו דומים לקין הרוצח

לקרוא את המשך הרשומה «

כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו החדש, ובתבנית דבריו הידועים של המשורר הלאומי, אף היא 

לקרוא את המשך הרשומה «

שמה ותכניה של היהדות משורבבים בתקשורת ובציבור אל ההתנגחות האקטואלית הלאומית-פוליטית בין עמדות ימין ושמאל. השאלה היא האם צריך לגרור

לקרוא את המשך הרשומה «

בשעה שהיה יעקב רחוק מארצו, היתה ידו אחוזה בעקב עשיו ורגליו בארץ שעיר, והיה מתיירא, שולח דורון לגוי, וגם תפילה לאלהים. פכפוכו היה קטן, ארמי הלבין פניו ושלט בו, ועל פכים קטנים היה חוזר וחי.

או אז אם עשיו היה עושה בו מעשה עשיו, ואם יעקב היה בורח מעשה יעקב, אולי מוצדק רק שם היה שירו של ביאליק המפריד בין עשיו ליעקב:

ח"נ ביאליק \\ יעקב ועשיו

אבל, משחזר יעקב לארצו, לא יעקב היה שמו כי אם מדינת ישראל. עתה צירף מלחמה לדרכו, שרה עם אנשים אך גם מדרך האלהים סר ושר. חרב פיפיות בידו, ושם האלהים נישא על שפתיו, לשווא. בגאוותו, החליף שמו לישראל, וגם יקו"ב הפך ליבו"ק, אבל כף ירכו מזכירה: לא ישראל אתה כי אם יעקב, העוקב זה פעמיים אחר אחרים ורואה באדמה את ארצו הפרטית, ובעבור נזיד עדשים מכר את עקבותיו התמים, יושב האהל. משחזרנו לארצנו, שבנו לשפתינו, אבל אימצנו לנו מדרכי האמורי הרמאי ורואה עצמו לבן, וממעשי האדומי הרודף ורואה עצמו נרדף. הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. עד מתי יהיה זה לנו למוקש? עד מתי ניאבק עם אלהים ועם אנשים?