יהדות כתרבות

טוב, אני לא באמת בעד מועצת גדולי התורה של מפלגה פוליטית כלשהי, אבל דבר אחד מרכזי מוצא חן בעיני: המפלגה מצהירה

לקרוא את המשך הרשומה «

שמה ותכניה של היהדות משורבבים בתקשורת ובציבור אל ההתנגחות האקטואלית הלאומית-פוליטית בין עמדות ימין ושמאל. השאלה היא האם צריך לגרור

לקרוא את המשך הרשומה «

חנוכה הוא חג האנכרוניזם, כלומר הנסיון לזהות בין אירועי הימים ההם ובין אירועי הזמן הזה. מחד, יש כאן עיוות חמור של העובדות – אם ההיסטוריות ואם העכשוויות. אבל מאידך, אם לא ניתן

לקרוא את המשך הרשומה «

מה הטעם לדבר לפי פרשת השבוע? דרשנים אהבו לטעון (ותמימים אכן חשבו) שיש קשר מטפיזי ממשי בין הנאמר שם בפרשה הספציפית לבין הקורה כאן ועכשיו

אבל גם אם לא, יש טעם בקישור מלאכותי מוצלח של הדברים האקטואליים שלך אל הנאמר פרשת השבוע. הטעם הזה איננו מיסטיפיקציה של הפרשה ונוכחותה הקלנדרית, אלא פיקציה תרבותית מכוונת. זו פשוט שפה משותפת המעוגנת בתורה. כך התורה עומדת תמיד כרקע, וכך לכולם יש מצע משותף – והתוכן עצמו של דבריך משתנה וגמיש לחלוטין ולא כפוף במאומה לפרשה המקורית.

הכל כמובן בתנאי שפרשת השבוע כשלעצמה היא מצע תרבותי אפשרי ולא מאוס או טרחני בעיניך (תלוי גם בכשרון הדרשנות וההמצאה שלך), וכן שיש לך בכלל רצון במצע תרבותי משותף עם יהודים דוקא

דרך אגב, אף אחד לא מחייב אותך להסכים עם הנאמר שם אלא להתייחס אליו. התייחסות אפשרית היא דוקא לחלוק או להתריס כנגד הנאמר בפרשה

והערה נוספת: פרשת השבוע איננה רק המקרא. היהדות לדורותיה (וגם הנצרות) נבנתה על גבי המקרא, ולכן הפסוק הרלבנטי מן הפרשה יכול להגיע מכל נדבך מאוחר במהלך הדורות, ואין צורך לאזכר ולהצטמצם רק בעולמו הנקודתי של הטקסט המקראי עצמו