יהדות כתרבות

היינו שהאמונה בו ית' איננה בדין אלא בצדקה, הגם שאיננה מחוייבת המציאות, אבל אברהם בצדקתו בחר בה. 'והאמין' לשון אמון, שעה שאמונה אינה צריכה פועל אלא ממילא, הרי אמון הוא דבר הניתן, בפעולה של צדקה.

נכון שחלקנו אתאיסטים, וחלק אחר ספקן אמונה. אבל אלהים הוא גורם מרכזי מדי בתרבות היהודית מכדי לוותר עליו סתם כך, רק בגלל שהוא אולי

לקרוא את המשך הרשומה «

האם תורת האבולוציה מיסודו של דרווין עדיפה או מפריכה את האמונה הדתית בקיומו של אלהים בורא העולם?

שנאה מקלקלת את השורה, ודומני ששנאת הדת ומימסדה ושחצנות

לקרוא את המשך הרשומה «

זוהי שאלה בה מתחבטים יהודים שאינם מאמינים עוד בעיקרי אמונותיה של האמונה הדתית הישנה:

האם חשוב להמשיך ולהחזיק ביהדות ולנסות למשוך

לקרוא את המשך הרשומה «

האם נוכל לקיים את רציפותה של תרבותנו ללא הרכיב התיאולוגי שלה? האם יש קיום ליהדות ללא אלהים? ודאי

לקרוא את המשך הרשומה «

קין רוצח את הבל הבלים - הסיפור המלא

'הבל הבלים' אמר הקהלת, והוא היה מלך בירושלים. אם ניישם דברי פתיחת הקהלת על היהדות, נמצאנו דומים לקין הרוצח

לקרוא את המשך הרשומה «

סיפורו של ר' נחמן מברסלב, מעשה במלך עניו, נושא עימו מסר מתוחכם למאמינים ולכופרים כאחד. הנה הטקסט עצמו:

http://breslev.eip.co.il/?key=53

לענייננו המסר נוגע לוילון עצמו, הוילון שמאחוריו מסתתר או לא, האלהים. האמת המוחלטת אמנם

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות המקרא מדגישה מאד את ערכה השלילי הקיצוני של עבודה זרה. אבל מדוע יקפיד האהאלהים על רליגיוזיות שיש בה

לקרוא את המשך הרשומה «

גם מעשה א-רציונלי (למשל: חיפוש חוייה רוחנית) איננו בהכרח אנטי-רציונלי. לפעמים הוא יכול להיות תוצאה של מחשבה רציונלית. חוייה רוחנית היא כזו בעיקר כאשר אני מייחס אותה למפגש עם ישות חיצונית לי עצמי (נקרא לו 'אלהים'). אבל אם אני חושד שקרוב לודאי שהחוייה כולה פסיכולוגית ואשלייתית פנימית, היא די מאבדת מטעמה הרוחני והופכת לפיקציה פסיכולוגית בלבד.

היות ואין לי יסוד רציונלי לייחס את החויות הרוחניות למפגש כלשהו עם ישות חיצונית לי עצמי, והיות ויש לי יסוד לחשד שמקור החויות הללו הוא פנימי ואשלייתי, אני נוטה לזלזל בחשיבותן.

פסקל (כמדומני) היה מי שאמר שהוא החליט להיות דתי בבחינת הימור: אם זה שטויות, זה לפחות לא יזיק, אבל אם תכפור אתה עלול ליפול לגיהנום, אם הוא אכן קיים. אז כדאי להמר.  אבל המשנה שלנו קובעת שהמשחק בקוביא פסול לעדות.

התלמוד קובע שכאשר יש ספק בדין, חובה להחמיר. לעומת זאת כשיש ספק המתעורר מעל הספק הראשון, ספק ספיקא לא אמרינן. כי הספק הראשון הוא אם יש אלהים. הספק השני (הנרחב והמתפצל להרבה מאד ספקות שונים) הוא האם הוא האלהים מהסוג שהמסורת הדתית שלנו קובעת שהוא. כך למשל, ספק אם הוא אישיות או מושג או עקרון או יהא אשר יהא (תחילת פרשת וארא). ספק מסוג אחר נוגע לדת ולא רק לאלהים: ספק אם הוא מתעניין בהכרעותינו.  ספק ספיקא לא אמרינן.

אבל האמת היא שאדם מן השורה איננו מצוי באפילה גמורה עד כדי כך שאין לו שום מושג והכל ספק עלום. שאלת הדת והאלהים איננה שאלה אחת כן או לא, אלא המוני שאלות שונות שהדת נותנת לרובן, אחת אחת, מענה ספציפי. כשאדם שוקל האם להצטרף לעגלתה, הוא ממלא את טופס ההימור שלו בשורה ארוכה של תשובות ספציפיות לשורה ארוכה של שאלות שונות. רק מי שבאמת נראה לו שהמסורת אכן משכנעת בכל אחד ואחד מן הספקות הללו, יכול רציונלית להאמין ולקבל.

הגותו של משה מנדלסון מחזיקה בערכים מודרניים וככזו לכאורה היתה אמורה להיות אטרקטיבית ומוערכת יותר בעינינו מאשר זו של הרמב"ם.

אך בעיניי, מנדלסון אטרקטיבי פחות מהרמב"ם, משום שהאחרון מבסס את אמונתו בפכחון ובכפל-פנים המעורר רושם שאמונתו איננה תמימה. מנדלסון, לעומתו, נשמע תמים אפילו כאשר הוא טוען לביסוסה של האמונה בתבונה. גרעינה של אמונתו בדת ההתגלות נראה תמים. כפיפת גוו לעיון תמידי במורה נבוכים לא הותירה בכתיבתו העצמאית מספיק רושם של פכחון וספקנות בריאה לגבי תמימות האמונה בעצם התרחשותה של מסורת ההתגלות עצמה כאירוע היסטורי.

המאמין ילחם בכפירה שהיא שקר, כי היא פוגעת באלהיו

אבל הכופר למה ילחם באמונה שהיא שקר, כי במי היא פוגעת?