יהדות כתרבות

האם נוכל לקיים את רציפותה של תרבותנו ללא הרכיב התיאולוגי שלה? האם יש קיום ליהדות ללא אלהים? ודאי

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות חילונית איננה יכולה להסתפק בשלילת היסוד הדתי ביהדות. ברנר מצא את זהותו העברית במושבות פועלים בארץ ישראל, בפיתוח השפה והספרות העברית החדשה – אלה היו בעיניו

לקרוא את המשך הרשומה «

משהו רע קרה ליהודי כשהפך לישראלי. חייו ניצלו, כבודו הפיזי ניצל, עתידו לפניו ובידיו – כל אלה חייבו בצדק את הפיכתו לישראלי. אבל המחיר כבד וצריך לעמול לבטל את מחירי החסרון של המהלך. ביהודי האמריקאי אני מוצא יותר

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות חילונית אינה מעוניינת להמשיך את המוקד התיאוצנטרי של התרבות היהודית, אבל מסיבות אחרות היא מבקשת בכל זאת לשמור על זיקה חיובית או זכרון חי ודומיננטי, ומחפשת לעטות על עצמה משהו מאיצטלת היהדות. האם נסתפק בהיותנו יהודים ונוותר על סממנים יהודיים אחרים מלבד עצם מוצאנו מן העבר?

אחד מסממני פתרונה של חכמת ישראל – בכוונה המינימליסטי של 'קבורת היהדות' היה למצב את מחקר היהדות בדיספלינה ההיסטורית, ובכך הופכת היהדות לתרבות העבר. האם זיקתנו לתרבות היהודית תסתפק במלאכת התיעוד והזכרון ההיסטורי או שנשאף לשאת מתוכה ובמסגרתה משהו אל עבר העתיד?  השאלה היא אם יש משהו 'יהודי' מספיק אטרקטיבי שיגרום לנו לבקש להתמקד בו גם בעתיד

כוון דומיננטי של פתרון מודרני היה נעוץ ברעיון המוסר היהודי. כאן נשענו על מוסר הנביאים וביקשו לראות בלהט האידיאליסטי של המוסריות או אף בתכנים הספציפיים של המוסר הנבואי סממן של ייחודיות יהודית שיש להמשיכה ולפתחה. לא צריך דוקא לטעון לאקסקלוסיביות יהודית על המוסר או על מאפייניו האוניברסליים הללו, בכדי להרגיש יכולת פנימית לזהות במוסריות הסובייקטיבית שלנו את זכרונו החי של המוסר היהודי דוקא

אפשרות אחרת – המושכת יותר אותי – נוגעת לאינטרטקסטואליות יהודית. כלומר, שהד המקורות הישנים ימשיך לשאת את קולו ובת-קולו בתרבותנו החדשה ובמובן זה תהיה התרבות החדשה ממשיכה, יורשת, אך גם משנה ויוצרת צורות חדשות לפי טעמה החופשי. זיקת ההמשכיות התרבותית היא שתעניק לתרבות החדשה את סממן היהדות שבה, מבלי לכבול את תכניה אלא רק את זכרונה הפנימי ואת אוצר מושגיה המקוריים