יהדות כתרבות

כאשר התרבות היא עוד מצרך בורגני, על המדף האופנתי בשוק השופע, מתמרק בחלון הראווה ומותאם לטעמם המתחלף והשטחי של הצרכנים המדומיינים – אזי רוחה האמיתית של התרבות עצמה נעלמת ובבואתה היא שעשוע בורגני לעת פנאי.
ההתחדשות היהודית של בתי המדרש הפלורליסטיים תצא נשכרת אם תתקדם בדרגתה מפעילות פנאי חביבה ותצמיח שורשים עמוקים יותר בנפש לומדיה וברצינות השפעתה על הרהוריהם ונכונותם להקריב למענה ולהשקיע בעיצובה.

קין רוצח את הבל הבלים - הסיפור המלא

'הבל הבלים' אמר הקהלת, והוא היה מלך בירושלים. אם ניישם דברי פתיחת הקהלת על היהדות, נמצאנו דומים לקין הרוצח

לקרוא את המשך הרשומה «

אדריכל אחד, גדול האדריכלים, ציווהו הקיסר לבנות לו ארמון. מקץ עת ארוכה מאד הודיע האדריכל כי

לקרוא את המשך הרשומה «

כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו החדש, ובתבנית דבריו הידועים של המשורר הלאומי, אף היא 

לקרוא את המשך הרשומה «

אמנם נכון שבין ראשוני חכמת ישראל ביהדות גרמניה היו שהגדירוה כקבורה

לקרוא את המשך הרשומה «

האמנם הצירוף הלשוני 'יהדות חילונית' הוא בעצם הוא מבע לשוני המורכב מזוג מרכיבים הסותרים זה את זה, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להגיון – פרדוקס?  הכל תלוי בנו ובהגדרה שניתן למונח זה שלנו. אבל בעיקר רצוני להתייחס לדיסוננס

לקרוא את המשך הרשומה «

שמה ותכניה של היהדות משורבבים בתקשורת ובציבור אל ההתנגחות האקטואלית הלאומית-פוליטית בין עמדות ימין ושמאל. השאלה היא האם צריך לגרור

לקרוא את המשך הרשומה «

סיפורו של ר' נחמן מברסלב, מעשה במלך עניו, נושא עימו מסר מתוחכם למאמינים ולכופרים כאחד. הנה הטקסט עצמו:

http://breslev.eip.co.il/?key=53

לענייננו המסר נוגע לוילון עצמו, הוילון שמאחוריו מסתתר או לא, האלהים. האמת המוחלטת אמנם

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות המקרא מדגישה מאד את ערכה השלילי הקיצוני של עבודה זרה. אבל מדוע יקפיד האהאלהים על רליגיוזיות שיש בה

לקרוא את המשך הרשומה «

מדוע לערבים יש הרבה מדינות ולנו יש רק אחת? מדוע אנו מסתפקים במועט? אלה הם נימוקים לאומיים להקמת מדינה יהודית שנייה היכן שהוא בכדור הארץ או מחוצה לו. אבל יש גם נימוק תרבותי: כך יישבר הזיהוי

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות חילונית איננה יכולה להסתפק בשלילת היסוד הדתי ביהדות. ברנר מצא את זהותו העברית במושבות פועלים בארץ ישראל, בפיתוח השפה והספרות העברית החדשה – אלה היו בעיניו

לקרוא את המשך הרשומה «

משה מנדלסון כתב שהמצוות המעשיות הן תזכורות סמליות לרעיונות מופשטים, ובעקבותיו פיתח את הרעיון הזה גם הרש"ר הירש בספרו על המצוות כסמלים. גם בדתות אחרות רווח השימוש במעשים סמליים, וגם התרבות החילונית עשירה בכך, בעיקר בטקסים. בחנוכה אנו מבצעים בעיקר סמל:

לקרוא את המשך הרשומה «

חנוכה הוא חג האנכרוניזם, כלומר הנסיון לזהות בין אירועי הימים ההם ובין אירועי הזמן הזה. מחד, יש כאן עיוות חמור של העובדות – אם ההיסטוריות ואם העכשוויות. אבל מאידך, אם לא ניתן

לקרוא את המשך הרשומה «

גם מעשה א-רציונלי (למשל: חיפוש חוייה רוחנית) איננו בהכרח אנטי-רציונלי. לפעמים הוא יכול להיות תוצאה של מחשבה רציונלית. חוייה רוחנית היא כזו בעיקר כאשר אני מייחס אותה למפגש עם ישות חיצונית לי עצמי (נקרא לו 'אלהים'). אבל אם אני חושד שקרוב לודאי שהחוייה כולה פסיכולוגית ואשלייתית פנימית, היא די מאבדת מטעמה הרוחני והופכת לפיקציה פסיכולוגית בלבד.

היות ואין לי יסוד רציונלי לייחס את החויות הרוחניות למפגש כלשהו עם ישות חיצונית לי עצמי, והיות ויש לי יסוד לחשד שמקור החויות הללו הוא פנימי ואשלייתי, אני נוטה לזלזל בחשיבותן.

הקלטת \'הדרשה\' של יודקה מאת חיים הזז

יצירה קצרה זו הפכה לקלאסיקה, כי הזז שילב כאן בהצלחה טיעון אידיאולוגי רלבנטי ומציק, עם בדיון ספרותי המעצים ומחדד את הרעיון עצמו. טענתו של יודקה הגיבור פשוטה וקצרה: הציונות היא שלילת היהדות, התנערות והתנתקות מן לקרוא את המשך הרשומה «

בתום חורבנה הנורא של יהדות אירופה, נאם אברהם יהושע השל בפני יהודים מהגרים כמותו, שהגיעו לחופיה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והתריע בפניהם על

לקרוא את המשך הרשומה «

משהו רע קרה ליהודי כשהפך לישראלי. חייו ניצלו, כבודו הפיזי ניצל, עתידו לפניו ובידיו – כל אלה חייבו בצדק את הפיכתו לישראלי. אבל המחיר כבד וצריך לעמול לבטל את מחירי החסרון של המהלך. ביהודי האמריקאי אני מוצא יותר

לקרוא את המשך הרשומה «

מרדכי קפלן כתב על השתייכות לשתי הציביליזציות במקביל: יהדות ואמריקה. אבל גם הישראלי שייך לשתיהן. הבעיה ניכרת כאשר התרבות המערבית-מודרנית אטרקטיבית ופורייה יותר, ומקשה עלינו להתמקד ולטפח את התרבות היהודית שלנו. האם בכלל

לקרוא את המשך הרשומה «

שירי יהודה עמיחי חביבים על חובשי בתי המדרש הפלורליסטיים. הסיבה ברורה: שיריו רוויים אסוציאציות, רובן מפורשות, לערכים מסורתיים ספציפיים, ובה בעת מחדיר בהם עמיחי אמירה או קישור חילוני ואחר. מחד, יצירותיו ממחישות היטב המשכיות של שפת המסורת, וזאת מבלי להתחייב לתכנים המסורתיים עצמם, אלא אדרבה לתת בהם שינויים, התרסה או תגובה הבאה מתוך פרישה ונטישה של עולמם הפנימי הנורמטיבי. לעתים נדמה שזו מטרה פואטית מרכזית בשירתו: לחבר במכוון ביטויים ואסוציאציות נשגבות עם עולמו החילוני של היום יום.

האסוציאציות היהודיות הן דומיננטיות מאד אצל עמיחי, רובן מן המקרא וכך גם מאורח החיים הדתי היומיומי כמו התפילות והחגים. התייחסותו אובססיבית כלפי האלהים, וכך גם כלפי אביו במעין אישור פרודיאני ל'דמות האב' כמקור לאלהים, אך בעיקר על רקע אוטוביוגרפי מפורש של דתל"ש, שעברו הדתי נוכח בזכרונו את בית אביו.

פסקל (כמדומני) היה מי שאמר שהוא החליט להיות דתי בבחינת הימור: אם זה שטויות, זה לפחות לא יזיק, אבל אם תכפור אתה עלול ליפול לגיהנום, אם הוא אכן קיים. אז כדאי להמר.  אבל המשנה שלנו קובעת שהמשחק בקוביא פסול לעדות.

התלמוד קובע שכאשר יש ספק בדין, חובה להחמיר. לעומת זאת כשיש ספק המתעורר מעל הספק הראשון, ספק ספיקא לא אמרינן. כי הספק הראשון הוא אם יש אלהים. הספק השני (הנרחב והמתפצל להרבה מאד ספקות שונים) הוא האם הוא האלהים מהסוג שהמסורת הדתית שלנו קובעת שהוא. כך למשל, ספק אם הוא אישיות או מושג או עקרון או יהא אשר יהא (תחילת פרשת וארא). ספק מסוג אחר נוגע לדת ולא רק לאלהים: ספק אם הוא מתעניין בהכרעותינו.  ספק ספיקא לא אמרינן.

אבל האמת היא שאדם מן השורה איננו מצוי באפילה גמורה עד כדי כך שאין לו שום מושג והכל ספק עלום. שאלת הדת והאלהים איננה שאלה אחת כן או לא, אלא המוני שאלות שונות שהדת נותנת לרובן, אחת אחת, מענה ספציפי. כשאדם שוקל האם להצטרף לעגלתה, הוא ממלא את טופס ההימור שלו בשורה ארוכה של תשובות ספציפיות לשורה ארוכה של שאלות שונות. רק מי שבאמת נראה לו שהמסורת אכן משכנעת בכל אחד ואחד מן הספקות הללו, יכול רציונלית להאמין ולקבל.