יהדות כתרבות

שמה ותכניה של היהדות משורבבים בתקשורת ובציבור אל ההתנגחות האקטואלית הלאומית-פוליטית בין עמדות ימין ושמאל. השאלה היא האם צריך לגרור

לקרוא את המשך הרשומה «

מדוע לערבים יש הרבה מדינות ולנו יש רק אחת? מדוע אנו מסתפקים במועט? אלה הם נימוקים לאומיים להקמת מדינה יהודית שנייה היכן שהוא בכדור הארץ או מחוצה לו. אבל יש גם נימוק תרבותי: כך יישבר הזיהוי

לקרוא את המשך הרשומה «

הקלטת \'הדרשה\' של יודקה מאת חיים הזז

יצירה קצרה זו הפכה לקלאסיקה, כי הזז שילב כאן בהצלחה טיעון אידיאולוגי רלבנטי ומציק, עם בדיון ספרותי המעצים ומחדד את הרעיון עצמו. טענתו של יודקה הגיבור פשוטה וקצרה: הציונות היא שלילת היהדות, התנערות והתנתקות מן לקרוא את המשך הרשומה «

משהו רע קרה ליהודי כשהפך לישראלי. חייו ניצלו, כבודו הפיזי ניצל, עתידו לפניו ובידיו – כל אלה חייבו בצדק את הפיכתו לישראלי. אבל המחיר כבד וצריך לעמול לבטל את מחירי החסרון של המהלך. ביהודי האמריקאי אני מוצא יותר

לקרוא את המשך הרשומה «

אנו חוגגים את צמיחתה והתפתחותה של היהדות שלנו. מפך קטן, אטום לזרים, המספיק בקושי להאיר לנו פן אחד ומצומצם של ההוויה, נעשה לנו נס היסטורי – באו זרים בנחלתנו, והעירו אותנו מתרדמת

לקרוא את המשך הרשומה «

בשעה שהיה יעקב רחוק מארצו, היתה ידו אחוזה בעקב עשיו ורגליו בארץ שעיר, והיה מתיירא, שולח דורון לגוי, וגם תפילה לאלהים. פכפוכו היה קטן, ארמי הלבין פניו ושלט בו, ועל פכים קטנים היה חוזר וחי.

או אז אם עשיו היה עושה בו מעשה עשיו, ואם יעקב היה בורח מעשה יעקב, אולי מוצדק רק שם היה שירו של ביאליק המפריד בין עשיו ליעקב:

ח"נ ביאליק \\ יעקב ועשיו

אבל, משחזר יעקב לארצו, לא יעקב היה שמו כי אם מדינת ישראל. עתה צירף מלחמה לדרכו, שרה עם אנשים אך גם מדרך האלהים סר ושר. חרב פיפיות בידו, ושם האלהים נישא על שפתיו, לשווא. בגאוותו, החליף שמו לישראל, וגם יקו"ב הפך ליבו"ק, אבל כף ירכו מזכירה: לא ישראל אתה כי אם יעקב, העוקב זה פעמיים אחר אחרים ורואה באדמה את ארצו הפרטית, ובעבור נזיד עדשים מכר את עקבותיו התמים, יושב האהל. משחזרנו לארצנו, שבנו לשפתינו, אבל אימצנו לנו מדרכי האמורי הרמאי ורואה עצמו לבן, וממעשי האדומי הרודף ורואה עצמו נרדף. הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. עד מתי יהיה זה לנו למוקש? עד מתי ניאבק עם אלהים ועם אנשים?

חילוניים לועגים לפחדם הבלתי-רציונלי של דתיים מרעיונות כפירה באלהים או בדת, לאלה הצועקים געוואלד ודבקים בקנאות באמונתם עד כדי כך שאינם מוכנים אפילו לסבול אחרים סביבם שאינם מאמינים כמותם.

אבל הלעג לא צריך להיות מופנה אל הדתיים, אלא אל נפש האדם באשר הוא, שנטייתו לדת, לקנאות אידיאולוגית ולקבעון מחשבתי מצוייה עמוק בלב כל אחד ואחת מאתנו, נהיה אשר נהיה.

מכאן קנאותם המגוחכת של ישראלים ל'ציונות', משל היתה זו דת שאין להרהר אחריה, או קנאותם המגוחכת של שמאלנים ל'זכרו של יצחק רבין', משל לא היה האיש הטוב הזה אדם ככל האדם, עם כל חולשותיו, וודאי לא היה ראוי להפוך לאל חלופי לולא נטייתם המגוחכת של בני אדם לחפש להם אלוה, ולרדוף באף ובחימה כל מי שמסרב להתרגש כמותם בדיוק.

השפה העברית שלנו מעשירה את תרבותנו הפנימית, אבל מבדילה אותנו מהנעשה בשפות הענקיות של המרחב המערבי אליו אנו שייכים. אילו היינו מתחנכים על ברכי האנגלית, היינו הרבה יותר מעורים קוראים ונקראים, ואופקינו המערביים היו פחות פרובינציאליים

שתי השפות חיוניות ליהודי וטוב לו גם לישראלי שישלוט ככל האפשר בשתיהן (או במקום אנגלית בשפה מערבית ענקית אחרת, אבל אם כבר כדאי להתמקד בשפה הבינלאומית של המערב בן זמננו). תחיית העברית המדוברת והיומיומית היא צעד מדהים בתחיית תרבותנו, והיא עוד הוכחה לסיסמת הרצל (שהיה כנראה בור בעברית) 'אם תרצו אין זו אגדה'

האם בדורנו, אנו הישראלים רוצים מספיק לצאת מן הפרובינציאליות העברית ולהכיר לעומק לאורך ולרוחב את הספרות וההגות המערבית ?  אי הכרת האנגלית לעומקה ולהנאת הקריאה המהירה היא למכשול להרחבה אמתית של האופקים ויציאה מן הפרובינציאליות. אם תרצו אין זו אגדה

הרצל אמר, ויש לנו מדינה

עכשיו בואו נקים עוד מדינה ליהודים. מדינת ישראל מחזיקה במאפיינים המפריעים ליהודים רבים. הבה נקים מדינה יהודית שנייה, שונה ומתוקנת כחפצנו

אולי גם היום נוכל לרכוש יחדיו אדמה או הסדר פדרטיבי ותהיה לנו טריטוריה נוספת בכדור הארץ של מדינת יהודים אחרת ואולי טובה יותר. תלוי בנו

הרצל אמר, וזו לא בדיחה: אם תרצו, אין זו אגדה