יהדות כתרבות

התשובה הידועה מראש לשאלה 'למה אפיקורס מתעניין ביהדות' היא שזוהי מורשתו שלו (אם הוא יהודי). אבל השואלים ידעו זאת מראש, ועדיין הם חושבים שעליו להתנתק ממורשתו, כיוון שהנחות היסוד האמונתיות שלה שוב אינם נכונים בעיני האפיקורס. האם באמת לא ניתן להתנתק מן ההזדהות האישית עם המורשת הדתית הישנה שלך אם אתה אפיקורס? קורות ימי העולם מלאים ב'דתיים לשעבר' שנטשו את זיקתם המוצהרת החיובית אל דתם הישנה, וגם ב'יהודים לשעבר' שנטשו את זיקתם החיובית לעמם כמסגרת התייחסות מרכזית בחייהם.
התשובה שאני מוצא לשאלה איננה סתם רגשית, אלא יש בה רציונל: התרבות היא מושג תיאורטי, ואין לה חיבור אוטומטי אל האדם. אני יכול להתעניין בה, ואני יכול שלא להתעניין בה, וברוב העניינים שברומו של עולם אני מוכן להתעניין רק ברמה מוגבלת בלבד. למשל, אם הנושא קשה מדי ללמידה ולהבנה, אם הספר שלפני מציב בפני קשיים (למשל: הוא כתוב בצורה לא בהירה או משעממת) – אני מוותר עליו. לעומת זאת, אם הספר הזה שייך לעולמי שלי, לעולמי המוכר מראש, אם אני יכול ליצור אלף ואחד הקשרים בין דבריו לבין עולם התוכן שלי המוכר לי כל כך בכל חיי, אזי הוא הופך לרלבנטי, מעניין, קשור אלי רגשית, והתרבות מפסיקה להיות מושא תיאורטי בלבד והופכת להיות באמת קשורה בי אישית ונפשית. ברור שאפשר אולי לטפח זהות אישית כזו עם התרבות בכללה, עם תרבות המערב בכללה, עם תרבות ישראלית מודרנית בכללה, ולאו דוקא עם היהדות. אבל מול כל האופציות הללו אני מוצא עדיפות גדולה (אישית בשבילי) עם ההזדהות התרבותית עם היהדות, ומוכן להתמודד בזכות יתרונה זה עם כל הקושי העצום המתלווה להזדהות תרבותית של אפיקורס עם מורשת שעיקר מורשתה הוא דתי. אגב, אין זאת אומרת כמובן, שלא הייתי רוצה לחוש השתייכות ומעורבות אישית עמוקה גם עם 'תרבות המערב' בכללה, אבל עובדת חיי הציבה אותי במשבצת משלי, המשבצת התרבותית היהודית – ואינני רואה טעם להצטער על המשבצת שהיא שלי. אני שמח מאד שיש לי משבצת תרבותית שאני מזדהה איתה כמורשתי שלי, מכיר אותה לעומקה, ושבזכותה גם ספרים 'כבדים', משעממים-לכאורה, המציבים קשיים בפני קוראיהם – הרי הם מדברים אלי, מעניינים אותי ומעוררים את נימי נפשי, ובשל כך אני בוחר להמשיך את זיקתי ליהדות.

האם טוב לשבת במצודת השן כל הימים?  אולי אין זה מן הראוי, אבל ודאי זה מן הרצוי. עולמנו עולם השקר, השטחיות, הבורגנות והרדידות. והישיבה היא חממה לטוב, לחיי עיון, לעיסוק במושכלות, לאווירה מסייעת ללימוד, להענקת הילה ונופך דתי לערכי הרוח והעיון. האם ביאליק לועג לו ל'המתמיד' או שהוא דוקא מעריך ומעריץ אותו? אני חושב ששניהם יחדיו. זאת לאו דוקא על סמך השיר עצמו, אלא על סמך היכרות עם הישיבה מחד, ועם ביאליק מאידך. אבל גם השיר עצמו, איננו מותח דוקא ביקורת על ההתמדה גופה, אלא על תכניה הספציפיים. בן תורה ניכר בעדינותו, במוסריותו – וכבר בשל כך הישיבה היא בית ה'. אבל דהע"ה אומר 'שבתי' בלשון היפוטתית, לומר שהוא איננו שם למרות שהיה רוצה. ואפשר לדורשה במשמעות 'לשוב' לשם, בלשונו של מי ששנה ופירש ורוצה היה לשוב. כי התמים שנולד לתוכה ולא ידע בית אחר או רחוב מחוצה לה, הוא אכן לוקה בכל מגרעותיה, והפרובינציאליות בראשן. שונה הוא מי ששנה ופירש, הכיר ועמד היטב על האפשרויות האחרות, והוא שב לישיבה שלא בתמימות, שלא בפרובינציאליות, אלא מתוך שובע מן החוץ, הפנמת כל הטוב שיש מחוץ לבית ה', והבאתו כביכורים ממיטב הפרי האסור אל בית ה' פנימה.

היינו שהאמונה בו ית' איננה בדין אלא בצדקה, הגם שאיננה מחוייבת המציאות, אבל אברהם בצדקתו בחר בה. 'והאמין' לשון אמון, שעה שאמונה אינה צריכה פועל אלא ממילא, הרי אמון הוא דבר הניתן, בפעולה של צדקה.

נכון שחלקנו אתאיסטים, וחלק אחר ספקן אמונה. אבל אלהים הוא גורם מרכזי מדי בתרבות היהודית מכדי לוותר עליו סתם כך, רק בגלל שהוא אולי

לקרוא את המשך הרשומה «

האם תורת האבולוציה מיסודו של דרווין עדיפה או מפריכה את האמונה הדתית בקיומו של אלהים בורא העולם?

שנאה מקלקלת את השורה, ודומני ששנאת הדת ומימסדה ושחצנות

לקרוא את המשך הרשומה «

בשבת עמדתי עם הציבור בתפילת קדושה, וחשבתי על מושג הקדושה. חשבתי לי שהקדושה היא בסך הכל

לקרוא את המשך הרשומה «

זוהי שאלה בה מתחבטים יהודים שאינם מאמינים עוד בעיקרי אמונותיה של האמונה הדתית הישנה:

האם חשוב להמשיך ולהחזיק ביהדות ולנסות למשוך

לקרוא את המשך הרשומה «

החזו"א דיבר על העגלה המלאה, אבל הוא לא באמת הכיר

לקרוא את המשך הרשומה «

האם נוכל לקיים את רציפותה של תרבותנו ללא הרכיב התיאולוגי שלה? האם יש קיום ליהדות ללא אלהים? ודאי

לקרוא את המשך הרשומה «

זיקה נפשית, תרבותית אל היהדות נראית לי קודם כל קשורה בזיקה אל העבר היהודי ולא אל העתיד. המאמין סוחב

לקרוא את המשך הרשומה «

קין רוצח את הבל הבלים - הסיפור המלא

'הבל הבלים' אמר הקהלת, והוא היה מלך בירושלים. אם ניישם דברי פתיחת הקהלת על היהדות, נמצאנו דומים לקין הרוצח

לקרוא את המשך הרשומה «

כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו החדש, ובתבנית דבריו הידועים של המשורר הלאומי, אף היא 

לקרוא את המשך הרשומה «

אמנם נכון שבין ראשוני חכמת ישראל ביהדות גרמניה היו שהגדירוה כקבורה

לקרוא את המשך הרשומה «

סיפורו של ר' נחמן מברסלב, מעשה במלך עניו, נושא עימו מסר מתוחכם למאמינים ולכופרים כאחד. הנה הטקסט עצמו:

http://breslev.eip.co.il/?key=53

לענייננו המסר נוגע לוילון עצמו, הוילון שמאחוריו מסתתר או לא, האלהים. האמת המוחלטת אמנם

לקרוא את המשך הרשומה «

פסקל (כמדומני) היה מי שאמר שהוא החליט להיות דתי בבחינת הימור: אם זה שטויות, זה לפחות לא יזיק, אבל אם תכפור אתה עלול ליפול לגיהנום, אם הוא אכן קיים. אז כדאי להמר.  אבל המשנה שלנו קובעת שהמשחק בקוביא פסול לעדות.

התלמוד קובע שכאשר יש ספק בדין, חובה להחמיר. לעומת זאת כשיש ספק המתעורר מעל הספק הראשון, ספק ספיקא לא אמרינן. כי הספק הראשון הוא אם יש אלהים. הספק השני (הנרחב והמתפצל להרבה מאד ספקות שונים) הוא האם הוא האלהים מהסוג שהמסורת הדתית שלנו קובעת שהוא. כך למשל, ספק אם הוא אישיות או מושג או עקרון או יהא אשר יהא (תחילת פרשת וארא). ספק מסוג אחר נוגע לדת ולא רק לאלהים: ספק אם הוא מתעניין בהכרעותינו.  ספק ספיקא לא אמרינן.

אבל האמת היא שאדם מן השורה איננו מצוי באפילה גמורה עד כדי כך שאין לו שום מושג והכל ספק עלום. שאלת הדת והאלהים איננה שאלה אחת כן או לא, אלא המוני שאלות שונות שהדת נותנת לרובן, אחת אחת, מענה ספציפי. כשאדם שוקל האם להצטרף לעגלתה, הוא ממלא את טופס ההימור שלו בשורה ארוכה של תשובות ספציפיות לשורה ארוכה של שאלות שונות. רק מי שבאמת נראה לו שהמסורת אכן משכנעת בכל אחד ואחד מן הספקות הללו, יכול רציונלית להאמין ולקבל.

אנו חוגגים את צמיחתה והתפתחותה של היהדות שלנו. מפך קטן, אטום לזרים, המספיק בקושי להאיר לנו פן אחד ומצומצם של ההוויה, נעשה לנו נס היסטורי – באו זרים בנחלתנו, והעירו אותנו מתרדמת

לקרוא את המשך הרשומה «

בשעה שהיה יעקב רחוק מארצו, היתה ידו אחוזה בעקב עשיו ורגליו בארץ שעיר, והיה מתיירא, שולח דורון לגוי, וגם תפילה לאלהים. פכפוכו היה קטן, ארמי הלבין פניו ושלט בו, ועל פכים קטנים היה חוזר וחי.

או אז אם עשיו היה עושה בו מעשה עשיו, ואם יעקב היה בורח מעשה יעקב, אולי מוצדק רק שם היה שירו של ביאליק המפריד בין עשיו ליעקב:

ח"נ ביאליק \\ יעקב ועשיו

אבל, משחזר יעקב לארצו, לא יעקב היה שמו כי אם מדינת ישראל. עתה צירף מלחמה לדרכו, שרה עם אנשים אך גם מדרך האלהים סר ושר. חרב פיפיות בידו, ושם האלהים נישא על שפתיו, לשווא. בגאוותו, החליף שמו לישראל, וגם יקו"ב הפך ליבו"ק, אבל כף ירכו מזכירה: לא ישראל אתה כי אם יעקב, העוקב זה פעמיים אחר אחרים ורואה באדמה את ארצו הפרטית, ובעבור נזיד עדשים מכר את עקבותיו התמים, יושב האהל. משחזרנו לארצנו, שבנו לשפתינו, אבל אימצנו לנו מדרכי האמורי הרמאי ורואה עצמו לבן, וממעשי האדומי הרודף ורואה עצמו נרדף. הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. עד מתי יהיה זה לנו למוקש? עד מתי ניאבק עם אלהים ועם אנשים?

חילוניים לועגים לפחדם הבלתי-רציונלי של דתיים מרעיונות כפירה באלהים או בדת, לאלה הצועקים געוואלד ודבקים בקנאות באמונתם עד כדי כך שאינם מוכנים אפילו לסבול אחרים סביבם שאינם מאמינים כמותם.

אבל הלעג לא צריך להיות מופנה אל הדתיים, אלא אל נפש האדם באשר הוא, שנטייתו לדת, לקנאות אידיאולוגית ולקבעון מחשבתי מצוייה עמוק בלב כל אחד ואחת מאתנו, נהיה אשר נהיה.

מכאן קנאותם המגוחכת של ישראלים ל'ציונות', משל היתה זו דת שאין להרהר אחריה, או קנאותם המגוחכת של שמאלנים ל'זכרו של יצחק רבין', משל לא היה האיש הטוב הזה אדם ככל האדם, עם כל חולשותיו, וודאי לא היה ראוי להפוך לאל חלופי לולא נטייתם המגוחכת של בני אדם לחפש להם אלוה, ולרדוף באף ובחימה כל מי שמסרב להתרגש כמותם בדיוק.