יהדות כתרבות

Archive for the ‘יהדות כתרבות’ Category

גישה מקסימליסטית אומרת כל מה שנכתב עברית (או בלשונות היהודים) או כל מה שכתבו יהודים, הרי הוא יהדות.

הגישה הדתית אינה מענייננו כאן.

נראה לי שקריטריון חשוב הוא  

לקרוא את המשך הרשומה «

מאמין משתמש ביהדות הישנה כתוכן, אבל לאתיאיסט היא אפשרית רק כשפה. אבל אם כן, מהי ערכה? ככל שיימצא טעם ממשי, ולא מאולץ, במשהו מן התוכן, כך ייטב.

אמנם הנימוק האמיתי לחשיבותה לא מצוי בתוכן אלא בזהות: עברי אנוכי, ואת מורשתי, ובלעדיך אני יתום. אבל אם היתה המסורת מחוסרת ערך כלשהו, עדיפה יתמות. החזקה בשפתה ובזכרונה מוצדקת אם יש בה ערך מעשיר, גם אם איננו בתחום האמת והשקר.

השפה העברית שלנו מעשירה את תרבותנו הפנימית, אבל מבדילה אותנו מהנעשה בשפות הענקיות של המרחב המערבי אליו אנו שייכים. אילו היינו מתחנכים על ברכי האנגלית, היינו הרבה יותר מעורים קוראים ונקראים, ואופקינו המערביים היו פחות פרובינציאליים

שתי השפות חיוניות ליהודי וטוב לו גם לישראלי שישלוט ככל האפשר בשתיהן (או במקום אנגלית בשפה מערבית ענקית אחרת, אבל אם כבר כדאי להתמקד בשפה הבינלאומית של המערב בן זמננו). תחיית העברית המדוברת והיומיומית היא צעד מדהים בתחיית תרבותנו, והיא עוד הוכחה לסיסמת הרצל (שהיה כנראה בור בעברית) 'אם תרצו אין זו אגדה'

האם בדורנו, אנו הישראלים רוצים מספיק לצאת מן הפרובינציאליות העברית ולהכיר לעומק לאורך ולרוחב את הספרות וההגות המערבית ?  אי הכרת האנגלית לעומקה ולהנאת הקריאה המהירה היא למכשול להרחבה אמתית של האופקים ויציאה מן הפרובינציאליות. אם תרצו אין זו אגדה

יהדות חילונית אינה מעוניינת להמשיך את המוקד התיאוצנטרי של התרבות היהודית, אבל מסיבות אחרות היא מבקשת בכל זאת לשמור על זיקה חיובית או זכרון חי ודומיננטי, ומחפשת לעטות על עצמה משהו מאיצטלת היהדות. האם נסתפק בהיותנו יהודים ונוותר על סממנים יהודיים אחרים מלבד עצם מוצאנו מן העבר?

אחד מסממני פתרונה של חכמת ישראל – בכוונה המינימליסטי של 'קבורת היהדות' היה למצב את מחקר היהדות בדיספלינה ההיסטורית, ובכך הופכת היהדות לתרבות העבר. האם זיקתנו לתרבות היהודית תסתפק במלאכת התיעוד והזכרון ההיסטורי או שנשאף לשאת מתוכה ובמסגרתה משהו אל עבר העתיד?  השאלה היא אם יש משהו 'יהודי' מספיק אטרקטיבי שיגרום לנו לבקש להתמקד בו גם בעתיד

כוון דומיננטי של פתרון מודרני היה נעוץ ברעיון המוסר היהודי. כאן נשענו על מוסר הנביאים וביקשו לראות בלהט האידיאליסטי של המוסריות או אף בתכנים הספציפיים של המוסר הנבואי סממן של ייחודיות יהודית שיש להמשיכה ולפתחה. לא צריך דוקא לטעון לאקסקלוסיביות יהודית על המוסר או על מאפייניו האוניברסליים הללו, בכדי להרגיש יכולת פנימית לזהות במוסריות הסובייקטיבית שלנו את זכרונו החי של המוסר היהודי דוקא

אפשרות אחרת – המושכת יותר אותי – נוגעת לאינטרטקסטואליות יהודית. כלומר, שהד המקורות הישנים ימשיך לשאת את קולו ובת-קולו בתרבותנו החדשה ובמובן זה תהיה התרבות החדשה ממשיכה, יורשת, אך גם משנה ויוצרת צורות חדשות לפי טעמה החופשי. זיקת ההמשכיות התרבותית היא שתעניק לתרבות החדשה את סממן היהדות שבה, מבלי לכבול את תכניה אלא רק את זכרונה הפנימי ואת אוצר מושגיה המקוריים

מה הטעם לדבר לפי פרשת השבוע? דרשנים אהבו לטעון (ותמימים אכן חשבו) שיש קשר מטפיזי ממשי בין הנאמר שם בפרשה הספציפית לבין הקורה כאן ועכשיו

אבל גם אם לא, יש טעם בקישור מלאכותי מוצלח של הדברים האקטואליים שלך אל הנאמר פרשת השבוע. הטעם הזה איננו מיסטיפיקציה של הפרשה ונוכחותה הקלנדרית, אלא פיקציה תרבותית מכוונת. זו פשוט שפה משותפת המעוגנת בתורה. כך התורה עומדת תמיד כרקע, וכך לכולם יש מצע משותף – והתוכן עצמו של דבריך משתנה וגמיש לחלוטין ולא כפוף במאומה לפרשה המקורית.

הכל כמובן בתנאי שפרשת השבוע כשלעצמה היא מצע תרבותי אפשרי ולא מאוס או טרחני בעיניך (תלוי גם בכשרון הדרשנות וההמצאה שלך), וכן שיש לך בכלל רצון במצע תרבותי משותף עם יהודים דוקא

דרך אגב, אף אחד לא מחייב אותך להסכים עם הנאמר שם אלא להתייחס אליו. התייחסות אפשרית היא דוקא לחלוק או להתריס כנגד הנאמר בפרשה

והערה נוספת: פרשת השבוע איננה רק המקרא. היהדות לדורותיה (וגם הנצרות) נבנתה על גבי המקרא, ולכן הפסוק הרלבנטי מן הפרשה יכול להגיע מכל נדבך מאוחר במהלך הדורות, ואין צורך לאזכר ולהצטמצם רק בעולמו הנקודתי של הטקסט המקראי עצמו

אם ירשתי את היהדות בירושה חילונית, היא שלי

במקום להלחם במפעלם ההפוך של יורשים האחרים, עדיף לפתח את ירושתי כרצוני כך שיהא בה ערך חיובי עצמאי ולא רק שולל

אמנם קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל קנאת יורשים מוציאה את המיץ מהירושה. לא צריך למצוא מכנה משותף, אלא להתרכז בטיפוח הנכס שלך ולהתעלם מחלקם ההפוך של היורשים האחרים. לא להטיל את צלליות הירושות ההפוכות על ירושתך החיובית, ואפילו לא כנגטיב. כדאי יותר פשוט להתעלם.

המאמין ילחם בכפירה שהיא שקר, כי היא פוגעת באלהיו

אבל הכופר למה ילחם באמונה שהיא שקר, כי במי היא פוגעת?