יהדות כתרבות

Archive for the ‘יהדות חילונית’ Category

הנה הקישור לתשובתו של נמרוד אבישר

http://nimrodavissar.com/blogica/archives/1362

נכון שחלקנו אתאיסטים, וחלק אחר ספקן אמונה. אבל אלהים הוא גורם מרכזי מדי בתרבות היהודית מכדי לוותר עליו סתם כך, רק בגלל שהוא אולי

לקרוא את המשך הרשומה «

זוהי שאלה בה מתחבטים יהודים שאינם מאמינים עוד בעיקרי אמונותיה של האמונה הדתית הישנה:

האם חשוב להמשיך ולהחזיק ביהדות ולנסות למשוך

לקרוא את המשך הרשומה «

החזו"א דיבר על העגלה המלאה, אבל הוא לא באמת הכיר

לקרוא את המשך הרשומה «

האם נוכל לקיים את רציפותה של תרבותנו ללא הרכיב התיאולוגי שלה? האם יש קיום ליהדות ללא אלהים? ודאי

לקרוא את המשך הרשומה «

האם המשכיות וזיקה חיובית אל מורשתנו היא אפשרית מבחינה נפשית או רגשית בשעה שאנו נתקלים בערכים שליליים (בעינינו) במקורות ישראל הקלאסיים?

כאשר מתייחסים ליהדות כדבר האלהים ואז מגלים בה דברי גזענות, ודאי שבאה

לקרוא את המשך הרשומה «

קין רוצח את הבל הבלים - הסיפור המלא

'הבל הבלים' אמר הקהלת, והוא היה מלך בירושלים. אם ניישם דברי פתיחת הקהלת על היהדות, נמצאנו דומים לקין הרוצח

לקרוא את המשך הרשומה «

כבר הופיעה רוח הקודש בבית מדרשנו החדש, ובתבנית דבריו הידועים של המשורר הלאומי, אף היא 

לקרוא את המשך הרשומה «

האמנם הצירוף הלשוני 'יהדות חילונית' הוא בעצם הוא מבע לשוני המורכב מזוג מרכיבים הסותרים זה את זה, שצירופם יוצר משמעות חדשה מעבר להגיון – פרדוקס?  הכל תלוי בנו ובהגדרה שניתן למונח זה שלנו. אבל בעיקר רצוני להתייחס לדיסוננס

לקרוא את המשך הרשומה «

סיפורו של ר' נחמן מברסלב, מעשה במלך עניו, נושא עימו מסר מתוחכם למאמינים ולכופרים כאחד. הנה הטקסט עצמו:

http://breslev.eip.co.il/?key=53

לענייננו המסר נוגע לוילון עצמו, הוילון שמאחוריו מסתתר או לא, האלהים. האמת המוחלטת אמנם

לקרוא את המשך הרשומה «

יהדות חילונית איננה יכולה להסתפק בשלילת היסוד הדתי ביהדות. ברנר מצא את זהותו העברית במושבות פועלים בארץ ישראל, בפיתוח השפה והספרות העברית החדשה – אלה היו בעיניו

לקרוא את המשך הרשומה «

גם מעשה א-רציונלי (למשל: חיפוש חוייה רוחנית) איננו בהכרח אנטי-רציונלי. לפעמים הוא יכול להיות תוצאה של מחשבה רציונלית. חוייה רוחנית היא כזו בעיקר כאשר אני מייחס אותה למפגש עם ישות חיצונית לי עצמי (נקרא לו 'אלהים'). אבל אם אני חושד שקרוב לודאי שהחוייה כולה פסיכולוגית ואשלייתית פנימית, היא די מאבדת מטעמה הרוחני והופכת לפיקציה פסיכולוגית בלבד.

היות ואין לי יסוד רציונלי לייחס את החויות הרוחניות למפגש כלשהו עם ישות חיצונית לי עצמי, והיות ויש לי יסוד לחשד שמקור החויות הללו הוא פנימי ואשלייתי, אני נוטה לזלזל בחשיבותן.

שירי יהודה עמיחי חביבים על חובשי בתי המדרש הפלורליסטיים. הסיבה ברורה: שיריו רוויים אסוציאציות, רובן מפורשות, לערכים מסורתיים ספציפיים, ובה בעת מחדיר בהם עמיחי אמירה או קישור חילוני ואחר. מחד, יצירותיו ממחישות היטב המשכיות של שפת המסורת, וזאת מבלי להתחייב לתכנים המסורתיים עצמם, אלא אדרבה לתת בהם שינויים, התרסה או תגובה הבאה מתוך פרישה ונטישה של עולמם הפנימי הנורמטיבי. לעתים נדמה שזו מטרה פואטית מרכזית בשירתו: לחבר במכוון ביטויים ואסוציאציות נשגבות עם עולמו החילוני של היום יום.

האסוציאציות היהודיות הן דומיננטיות מאד אצל עמיחי, רובן מן המקרא וכך גם מאורח החיים הדתי היומיומי כמו התפילות והחגים. התייחסותו אובססיבית כלפי האלהים, וכך גם כלפי אביו במעין אישור פרודיאני ל'דמות האב' כמקור לאלהים, אך בעיקר על רקע אוטוביוגרפי מפורש של דתל"ש, שעברו הדתי נוכח בזכרונו את בית אביו.

יש זיקה פנימית בין שתי ההגדרות השימושיות הללו לזהות תרבותית עם היהדות הישנה. ההגדרה הקורצת לי היא יהדות כשפה, היינו אוצר המונחים וההתייחסויות. לשם כך נדרשת ידיעה, למידה, זכירה, אינטרטקסטואליות. כל אלה דורשים לימוד תורה. מי שמצא פורקן לאובדן אמונתו בשמירת ערך הלימוד בכלל, ועיסוק ביהדות בכלל (למשל: חכמת ישראל מאז ועד היום) כאפיק לביטוי זהותו עם היהדות, הרי רק הוא (או היא) אפשר שיקיים את היהדות כשפה, אם אכן הוא מכירה ונזכר בה בכל עת ובכל עניין.  לכן, יהדות כשפה דורשת לימוד תורה.

קסמו של רעיון יהדות כשפה בכך שהוא מעתיק את היהדות ממישור התוכן עצמו אל המישור הצורני של השפה, ואיננו כובל את היהודי החדש לאמונות או תכנים ישנים – אפשר להשתמש בשפה לכאן או לכאן ולעמדות סותרות. ברור שאין 'שפה' במשמע רק השפה העברית, וודאי לא רק בצורתה המודרנית החילונית, אלא השפה היהודית כוללת כל ניבי מונחי פתגמי המסורת, ולא רק במובנם הלשוני אלא גם הקשרים תרבותיים רחבים הרבה יותר מן הלשון עצמה: תרבות המחלוקת, התרבות הפרשנית, השיטה המדרשית, קונבנציות השיח וכל כיוצא באלה.  אך בעיקר הכוונה בעיניי היא התייחסות מתמדת לאותו אוצר עבר, לא כמאגר סופי אלא כנקודת מוצא שתמיד נזכרת – גם כאשר היא מהופכת ומועמדת כבסיס לשינוי רדיקלי.

במשלי נאמר 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה'. ויש כאן הבנה והכרה בכך שכשמתבגרים נוטים לסור מהדרך בה חונכנו, כי עתה דעתנו עימנו או גם יצרנו מגיע ומשפיע. והנה המימרה החכמה של ר' יונתן בשיר השירים רבה:
שלושה ספרים כתב [שלמה המלך]: משלי.
קהלת. ושיר השירים. אי זה מהן כתב תחלה? רבי יונתן אמר: שיר השירים כתב תחלה. ואחר כך משלי. ואחר כך קהלת.
ומייתי לה רבי יונתן מדרך ארץ.
כשאדם נער אומר: דברי זמר.
הגדיל אומר: דברי משלות.
הזקין אומר: דברי הבלים. "

יש כאן הכרה במסר השונה של שלושת הספרים הללו, והבנה פסיכולוגית שהפער נובע משינוי מצבו של הכותב. ושוב, יש כאן הכרה בכך שבזקנתו מביט האדם בספקנות ובזלזול בחיים ובערכיהם, לרבות ערכי הדת והחכמה. לא לחינם ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת, וכמה חכמים ונבונים היו אלה שחרף היסוד הניהליסטי החריף של דברי קהלת, הותירו אותו בקאנון היהודי, ואנו אסירי תודה. (על כך ראו גם: http://ariel.seri-levi.com/?p=206&cpage=1#comment-8041).     האם משמיע כאן ר' יונתן צליל של ביקורת כשהוא מכנה את נימת ספר הקהלת כ'דברי הבלים'?
כמה טועים הם המתנחמים בחתימת החיבור 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור'. אכן פתי יאמין לכל דבר, במסר הסותר בנימתו ובהגיונו את הספקנות הבריאה של החיבור בכללו. כבר הרשב"ם בפירושו לקהלת חשד שזהו טלאי מאוחר שאיננו שייך לחיבור המקורי, ופרשני מהדורת 'דעת מקרא' הסבירו שקהלת הוא אנתולוגיה של מכתמי חכמה ממקורות שונים, ומכאן הפער במסרים השונים בתוכו.
ובכן, יפה הוא שיר השירים לשירתו של נער, לרבות שירת השירים ליופיו של האלהים ותמימות ההרמוניה של מפעלו.
התמימות הדתית יפה וראויה לילדים, והאדם הבוגר צריך לשאוב ממנה השראה ונוסטלגיה, אך גם לעדכן את תמימותו, ולהתאים את תפיסת עולמו אל נסיון חייו ותבונתו וספקנותו הנרכשת.
שירו של הקהלת אינו דומה לשירת ילדותו בשיר השירים, אלא לשירתה של להקת REM
R.E.M. – Losing My Religion

גישה מקסימליסטית אומרת כל מה שנכתב עברית (או בלשונות היהודים) או כל מה שכתבו יהודים, הרי הוא יהדות.

הגישה הדתית אינה מענייננו כאן.

נראה לי שקריטריון חשוב הוא  

לקרוא את המשך הרשומה «

מאמין משתמש ביהדות הישנה כתוכן, אבל לאתיאיסט היא אפשרית רק כשפה. אבל אם כן, מהי ערכה? ככל שיימצא טעם ממשי, ולא מאולץ, במשהו מן התוכן, כך ייטב.

אמנם הנימוק האמיתי לחשיבותה לא מצוי בתוכן אלא בזהות: עברי אנוכי, ואת מורשתי, ובלעדיך אני יתום. אבל אם היתה המסורת מחוסרת ערך כלשהו, עדיפה יתמות. החזקה בשפתה ובזכרונה מוצדקת אם יש בה ערך מעשיר, גם אם איננו בתחום האמת והשקר.

יהדות חילונית אינה מעוניינת להמשיך את המוקד התיאוצנטרי של התרבות היהודית, אבל מסיבות אחרות היא מבקשת בכל זאת לשמור על זיקה חיובית או זכרון חי ודומיננטי, ומחפשת לעטות על עצמה משהו מאיצטלת היהדות. האם נסתפק בהיותנו יהודים ונוותר על סממנים יהודיים אחרים מלבד עצם מוצאנו מן העבר?

אחד מסממני פתרונה של חכמת ישראל – בכוונה המינימליסטי של 'קבורת היהדות' היה למצב את מחקר היהדות בדיספלינה ההיסטורית, ובכך הופכת היהדות לתרבות העבר. האם זיקתנו לתרבות היהודית תסתפק במלאכת התיעוד והזכרון ההיסטורי או שנשאף לשאת מתוכה ובמסגרתה משהו אל עבר העתיד?  השאלה היא אם יש משהו 'יהודי' מספיק אטרקטיבי שיגרום לנו לבקש להתמקד בו גם בעתיד

כוון דומיננטי של פתרון מודרני היה נעוץ ברעיון המוסר היהודי. כאן נשענו על מוסר הנביאים וביקשו לראות בלהט האידיאליסטי של המוסריות או אף בתכנים הספציפיים של המוסר הנבואי סממן של ייחודיות יהודית שיש להמשיכה ולפתחה. לא צריך דוקא לטעון לאקסקלוסיביות יהודית על המוסר או על מאפייניו האוניברסליים הללו, בכדי להרגיש יכולת פנימית לזהות במוסריות הסובייקטיבית שלנו את זכרונו החי של המוסר היהודי דוקא

אפשרות אחרת – המושכת יותר אותי – נוגעת לאינטרטקסטואליות יהודית. כלומר, שהד המקורות הישנים ימשיך לשאת את קולו ובת-קולו בתרבותנו החדשה ובמובן זה תהיה התרבות החדשה ממשיכה, יורשת, אך גם משנה ויוצרת צורות חדשות לפי טעמה החופשי. זיקת ההמשכיות התרבותית היא שתעניק לתרבות החדשה את סממן היהדות שבה, מבלי לכבול את תכניה אלא רק את זכרונה הפנימי ואת אוצר מושגיה המקוריים

אם ירשתי את היהדות בירושה חילונית, היא שלי

במקום להלחם במפעלם ההפוך של יורשים האחרים, עדיף לפתח את ירושתי כרצוני כך שיהא בה ערך חיובי עצמאי ולא רק שולל

אמנם קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל קנאת יורשים מוציאה את המיץ מהירושה. לא צריך למצוא מכנה משותף, אלא להתרכז בטיפוח הנכס שלך ולהתעלם מחלקם ההפוך של היורשים האחרים. לא להטיל את צלליות הירושות ההפוכות על ירושתך החיובית, ואפילו לא כנגטיב. כדאי יותר פשוט להתעלם.

המאמין ילחם בכפירה שהיא שקר, כי היא פוגעת באלהיו

אבל הכופר למה ילחם באמונה שהיא שקר, כי במי היא פוגעת?