יהדות כתרבות

Archive for the ‘אקטואליה’ Category

השפה העברית שלנו מעשירה את תרבותנו הפנימית, אבל מבדילה אותנו מהנעשה בשפות הענקיות של המרחב המערבי אליו אנו שייכים. אילו היינו מתחנכים על ברכי האנגלית, היינו הרבה יותר מעורים קוראים ונקראים, ואופקינו המערביים היו פחות פרובינציאליים

שתי השפות חיוניות ליהודי וטוב לו גם לישראלי שישלוט ככל האפשר בשתיהן (או במקום אנגלית בשפה מערבית ענקית אחרת, אבל אם כבר כדאי להתמקד בשפה הבינלאומית של המערב בן זמננו). תחיית העברית המדוברת והיומיומית היא צעד מדהים בתחיית תרבותנו, והיא עוד הוכחה לסיסמת הרצל (שהיה כנראה בור בעברית) 'אם תרצו אין זו אגדה'

האם בדורנו, אנו הישראלים רוצים מספיק לצאת מן הפרובינציאליות העברית ולהכיר לעומק לאורך ולרוחב את הספרות וההגות המערבית ?  אי הכרת האנגלית לעומקה ולהנאת הקריאה המהירה היא למכשול להרחבה אמתית של האופקים ויציאה מן הפרובינציאליות. אם תרצו אין זו אגדה

בעצם למה לא? להקטין את היקפי התמיכה והמעורבות של המדינה ולעודד תחתם את הפילנתרופיה והפעילות של המגזר השלישי

מדוע על המדינה לממן את הספורט או את התרבות או את שירותי הדת

מדוע שאממן מכיסי את ביתר ירושלים או את היכל האופרה או את המקוואות והמועצות הדתיות? מי שחפץ באלו – שיתכבד וישלם עליהם בעצמו ישירות

יבוטלו כל התמיכות הממשלתיות הללו, יופחת משמעותית שיעור המס מן האזרח, ותעודד המדינה בכל דרך את מעורבותן ועוצמתן של עמותות וולונטריות שיעסקו בכך לפי רצונן

דרך לעודד ולחזק את העמותות: תחוקק המדינה חוק מס חובה לאגודות המגזר השלישי, וכל אזרח יבחר בעצמו לאיזו אגודה ינתן הכסף. כך תפסיק המדינה להכריע עבורנו להיכן נתרום את כספנו בתחומים שאינם הכרחיים למרותה וסדריה הבסיסיים ביותר של המדינה. זו האחרונה תצומצם, ותתרכז בהכרחי: חינוך, בריאות, בטחון, תשתיות

תחי מפלגת מסיבת התה הישראלית!

השאלה הרלבנטית בויכוח על חוק מימון האברכים איננה על קריטריונים בתיעדוף במדיניות רווחה אלא על השאלה האם עני-מבחירה זכאי בכלל לתמיכת רווחה. התשובה היא כמובן לא.

(אגב, ראו בעניין זה דבריו של בעל ה'כלי יקר' על הפסוק עזוב תעזוב עימו)

והערה נוספת: הקופה הציבורית היא בעצם של המון אנשים פרטיים. מי שגוזל אותה בחקיקה, עושה מעשה חוקי אבל מסריח: בסופו של דבר הוא גוזל מכיסם של אנשים שלא באמת מוכנים לשלם לו, ורק נציגיהם בכנסת מסכימים לסחיטה הזו משיקולים קואליציוניים. האם זה כסף כשר אבל מסריח, או בכלל לא כשר? למה חרדים מקפידים על הידור כשרות באוכל, אבל לא מקפידים בהידור על גזל כספים או 'אבק גזל' כשברור לחלוטין שהמוני בית ישראל הנגזלים בכלל לא מעוניינים לתת להם מרצונם את הכסף הזה.

במקום לקרוא עיתון או לגלוש באתר חדשות, יכול אדם בימינו לקרוא בלוגים. יתרון האיכות (תלוי כמובן באיתור הבלוגים האיכותיים) קשור גם בכך שאתרי המדיה הממוסחרת מכוונים קודם כל לרייטינג ולשם כך מקדשים את סיפוק עניינם של מירב הקוראים. לכן הם הולכים על מכנה משותף נמוך. לעומת זאת הבלוגר, לעיתים קרובות הרבה יותר, נאלץ הרבה פחות להתפשר עם רצונותיו של הקורא המצוי. כתיבתו משקפת יותר את הכותב מאשר את עניינו של הקורא הבינוני. יתרון ברור נוסף נוגע לאפשרות להגיע לנישות איזוטריות יותר, שבשל המסחריות לא זוכות לייצוג ופיתוח באתרי המדיה העיתונאית. נכון שלא חידשתי כאן דבר, אבל לפחות ניסחתי כאן לעצמי

משום מה (אני דוקא מנחש משום מה) הפינה הקבועה המוקדשת בטלויזיה וברדיו לענייני תרבות עוסקת באמנויות – ציור פיסול תערוכות מחול קולנוע וכל כיוצא בזה. נדיר למצוא שם גם פסטיבלי משוררים, אבל כמעט לעולם לא מסוקרים שם התרחשויות מעולם המחקר או סימפוזיונים עיוניים נטו. האם תרבות היא רק אמנות? והאם אמנות היא פסגת התרבות? האמנויות למיניהן אכן ראויות לסיקור ואני מציע לשנות בהתאמה את שמה של הפינה התקשורתית הקבועה המוקדשת להן, אבל המילה 'תרבות' היא קצת כוללת יותר, וחלקיה האחרים לא מיוצגים מספיק בתקשורת, וחבל

הרצל אמר, ויש לנו מדינה

עכשיו בואו נקים עוד מדינה ליהודים. מדינת ישראל מחזיקה במאפיינים המפריעים ליהודים רבים. הבה נקים מדינה יהודית שנייה, שונה ומתוקנת כחפצנו

אולי גם היום נוכל לרכוש יחדיו אדמה או הסדר פדרטיבי ותהיה לנו טריטוריה נוספת בכדור הארץ של מדינת יהודים אחרת ואולי טובה יותר. תלוי בנו

הרצל אמר, וזו לא בדיחה: אם תרצו, אין זו אגדה

פרצופו של הפוליטיקאי מבצבץ אלי מהחדשות בטלויזיה, בעיתון, באינטרנט, ברדיו – ותמיד בראש העמוד או המהדורה

אבל האם פוליטיקה היא החדשות החשובות? האם היא הדבר היחיד שיכול להיות מעניין?

ועוד דבר: רוב אנשי התקשורת לועגים ובצדק ליושרם וצביעותם של הפוליטיקאים. אז למה להפוך את הפוליטיקאים לסלבטריטאים? למה לעסוק בהם בכזו אובססיביות? למה לתת להם כבוד תקשורתי שבהחלט לא מגיע להם