יהדות כתרבות

טוב, אני לא באמת בעד מועצת גדולי התורה של מפלגה פוליטית כלשהי, אבל דבר אחד מרכזי מוצא חן בעיני: המפלגה מצהירה

לקרוא את המשך הרשומה «

שמה ותכניה של היהדות משורבבים בתקשורת ובציבור אל ההתנגחות האקטואלית הלאומית-פוליטית בין עמדות ימין ושמאל. השאלה היא האם צריך לגרור

לקרוא את המשך הרשומה «

משה מנדלסון כתב שהמצוות המעשיות הן תזכורות סמליות לרעיונות מופשטים, ובעקבותיו פיתח את הרעיון הזה גם הרש"ר הירש בספרו על המצוות כסמלים. גם בדתות אחרות רווח השימוש במעשים סמליים, וגם התרבות החילונית עשירה בכך, בעיקר בטקסים. בחנוכה אנו מבצעים בעיקר סמל:

לקרוא את המשך הרשומה «

בתום חורבנה הנורא של יהדות אירופה, נאם אברהם יהושע השל בפני יהודים מהגרים כמותו, שהגיעו לחופיה של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, והתריע בפניהם על

לקרוא את המשך הרשומה «

במקום לקרוא עיתון או לגלוש באתר חדשות, יכול אדם בימינו לקרוא בלוגים. יתרון האיכות (תלוי כמובן באיתור הבלוגים האיכותיים) קשור גם בכך שאתרי המדיה הממוסחרת מכוונים קודם כל לרייטינג ולשם כך מקדשים את סיפוק עניינם של מירב הקוראים. לכן הם הולכים על מכנה משותף נמוך. לעומת זאת הבלוגר, לעיתים קרובות הרבה יותר, נאלץ הרבה פחות להתפשר עם רצונותיו של הקורא המצוי. כתיבתו משקפת יותר את הכותב מאשר את עניינו של הקורא הבינוני. יתרון ברור נוסף נוגע לאפשרות להגיע לנישות איזוטריות יותר, שבשל המסחריות לא זוכות לייצוג ופיתוח באתרי המדיה העיתונאית. נכון שלא חידשתי כאן דבר, אבל לפחות ניסחתי כאן לעצמי

משום מה (אני דוקא מנחש משום מה) הפינה הקבועה המוקדשת בטלויזיה וברדיו לענייני תרבות עוסקת באמנויות – ציור פיסול תערוכות מחול קולנוע וכל כיוצא בזה. נדיר למצוא שם גם פסטיבלי משוררים, אבל כמעט לעולם לא מסוקרים שם התרחשויות מעולם המחקר או סימפוזיונים עיוניים נטו. האם תרבות היא רק אמנות? והאם אמנות היא פסגת התרבות? האמנויות למיניהן אכן ראויות לסיקור ואני מציע לשנות בהתאמה את שמה של הפינה התקשורתית הקבועה המוקדשת להן, אבל המילה 'תרבות' היא קצת כוללת יותר, וחלקיה האחרים לא מיוצגים מספיק בתקשורת, וחבל

פרצופו של הפוליטיקאי מבצבץ אלי מהחדשות בטלויזיה, בעיתון, באינטרנט, ברדיו – ותמיד בראש העמוד או המהדורה

אבל האם פוליטיקה היא החדשות החשובות? האם היא הדבר היחיד שיכול להיות מעניין?

ועוד דבר: רוב אנשי התקשורת לועגים ובצדק ליושרם וצביעותם של הפוליטיקאים. אז למה להפוך את הפוליטיקאים לסלבטריטאים? למה לעסוק בהם בכזו אובססיביות? למה לתת להם כבוד תקשורתי שבהחלט לא מגיע להם