נכון שחלקנו אתאיסטים, וחלק אחר ספקן אמונה. אבל אלהים הוא גורם מרכזי מדי בתרבות היהודית מכדי לוותר עליו סתם כך, רק בגלל שהוא אולי
לא קיים. דומני שקאנט דיבר על כך שאלהים הוא מונח מחשבתי שתורם לחשיבה האנושית ולכן כדאי 'להאמין' בקיומו (אבל לא להתפלסף עליו באופן תבוני) או לדבר על קיומו כמושג, בגבולות התבונה בלבד. חוץ מזה, המונותיאיזם הרציונליסטי מבית הרמב"ם וממשיכיו, רוקן את האלהים מכל תואר חיובי קונקרטי, כך שהמושג הזה בלאו הכי ריק למדי, ויכול להכיל בקלות הרבה מאד דברים שונים. אריך פרום כתב שאלהים המונותיאיסטי הפך להיות מעין נעלם מתימטי (הוא קרא לו X) ולכן הצעד המתבקש הבא הוא אתיאיזם. אני חושב שפרום צודק בקביעה שאלהים המונותיאיסטי של הרציונליזם הפילוסופי הוא מעורפל למדי, ועל כן נוח במיוחד לכל ספקן אמונה מודרני. אז למה לוותר עליו? לא כדאי רק לריב איתו ולהתריס בחוצפה חילונית כנגדו (כמו זרתוסטרא שצורח שהאל נרצח) אלא גם כדאי לאמץ אותו, ככלי קיבול תיאולוגי ופסיכולוגי לכל הנאצל והקדוש לנו באמת. אני חושב שמרדכי קפלן שדיבר על משמעותו המחודשת של מושג האלהים בתפיסה מודרנית נטורליסטית צדק ושגה מאד בעת ובעונה אחת. הוא צדק בקריאתו להמשיך ולהחזיק במושג האלהים ללא ויתור על ספקנותנו המטפיזית, אבל הוא שגה לדעתי בכך שניסה להפוך את המושג המעורפל כל כך הזה, למושג 'מדעי' מוגדר ושטחי למדי. אדרבה, אלהים נגלה דוקא בעב הענן, ורק ערפליותו זו מאצילה למושג את המשך תפקידו הנאצל, קולב מטפיזי חיוני לנפש האדם, לנפש היהודי ההומיה, לרגשותינו הטובים ביותר, וגם להמשך דרכה ועמקותה של תרבותנו היהודית. מי כמוך באלים ה'!
לאידך גיסא, דוקא כספקני אמונה עלינו לדחות את זעזועה הישן של הדת המונותיאיסטית מן המושג עבודה זרה. אדרבה, גם האמונה באלהים היא עבודה זרה שכזו להגיון המדעי הקר והמנוכר, ובכל זאת אנו מדברים בשבחה. כשם שאת ספקנותם הרציונליסטית של המונותיאיסטים כלפי הדתות הפגאניות אנו מאמצים ומפנימים בהסכמה, כך גם את רגשותיהם הדתיים הנאצלים אנו יודעים להעריך למרות שרגשות אלה רחוקים מרציונליזם 'מדעי'. לכן, גם עבודה זרה או כל סטייה תיאולוגית מן הדוגמה השלטת היא טובה ומוערכת על ידינו כביטוי טהור לנפש האדם ולשאיפותיו הנאצלות ביותר. אל לנו להירתע מן הידיעה ששימושנו הציני במושג האלהים הוא בבחינת עבודה זרה של זה אלוהי ואני עשיתיו ממעשה ידי, אלא להמשיך ולטפח את המונח האלהי לכל הטוב והנאצל בחיינו ובתרבותנו.
אני מסכים עם טענתך לגבי האמונה. אני חושב שצריך להפריד בין האל הרציונליסטי של הרמב"ם ושל הפילוסופיה מהאל הפסיכולוגי. לאו דווקא לוותר על אחד מהם אלא דווקא לראות אותם כאמצעי השגה משלימים של האל.
דימוי האל כמעיין אב עליון אינו בבחינת עבודה זרה, אלא אם אנחנו חושבים שזהו האל עצמו. מה שאדם מאמין חווה שאלוהות אינו האלוהות עצמה, אבל זה מה שיש.
צריך להבדיל בין האל לדיאלוג עם האל. מה שהתורה מתארת הוא הדיאלוג עם האל, לא האל. שלילת התארים היא היחידה שמסוגלת לתאר את האל, כי היא מתארת את חוסר היכולת שלנו להגדיר אותו, היא אינה חוטאת לאמת.
הפרדת האל מתפיסת-האל (או כמו שאני מכנה אותו – הדיאלוג עם האל), לי אישית עוזרת ליישב את הקונפליקט שאתה מתאר.
כששואלים אותי על טיבו של האל אני אומר שאיני יודע. אבל אני בוודאי יכול לדבר על האמונה שלי בו, על הקשר בינינו, קשר של בורא-ברוא, אב-בן, רועה-כבש וכו'. קצת חבל שיש אנשים שמוותרים על הקשר הזה רק בגלל הבלבול בין שני מושגים (יותר נכון בין מושג ללא-מושג)
יהדות כתרבות 
מרץ 27, 2011 בשעה 7:36 pm
שלום ציון,
אני מסכים עם טענתך לגבי האמונה. אני חושב שצריך להפריד בין האל הרציונליסטי של הרמב"ם ושל הפילוסופיה מהאל הפסיכולוגי. לאו דווקא לוותר על אחד מהם אלא דווקא לראות אותם כאמצעי השגה משלימים של האל.
דימוי האל כמעיין אב עליון אינו בבחינת עבודה זרה, אלא אם אנחנו חושבים שזהו האל עצמו. מה שאדם מאמין חווה שאלוהות אינו האלוהות עצמה, אבל זה מה שיש.
צריך להבדיל בין האל לדיאלוג עם האל. מה שהתורה מתארת הוא הדיאלוג עם האל, לא האל. שלילת התארים היא היחידה שמסוגלת לתאר את האל, כי היא מתארת את חוסר היכולת שלנו להגדיר אותו, היא אינה חוטאת לאמת.
הפרדת האל מתפיסת-האל (או כמו שאני מכנה אותו – הדיאלוג עם האל), לי אישית עוזרת ליישב את הקונפליקט שאתה מתאר.
כששואלים אותי על טיבו של האל אני אומר שאיני יודע. אבל אני בוודאי יכול לדבר על האמונה שלי בו, על הקשר בינינו, קשר של בורא-ברוא, אב-בן, רועה-כבש וכו'. קצת חבל שיש אנשים שמוותרים על הקשר הזה רק בגלל הבלבול בין שני מושגים (יותר נכון בין מושג ללא-מושג)