בשבת עמדתי עם הציבור בתפילת קדושה, וחשבתי על מושג הקדושה. חשבתי לי שהקדושה היא בסך הכל
מושג יחסי, כלומר מצידנו אנו חשים קדושה. אבל הוא ית' לא חש שום קדושה – הרי הוא עצמו הקודש! עם עצמו חש הקדוש בודאי תחושת חולין גמורה. אין הוא משיל נעליו מעל רגליו בקדושה, ואין הוא נוהג סילודין בעצמו – כך אני מקווה – שהרי אין הוא נרקיסיסט ושחצן נוראי. אם כן, כל הקדושה כאן אינה אלא מצידנו בלבד. אנו מזדעזעים מקדושתו ית' אבל לאמיתו של דבר קדושתו היא רק בעינינו, ולא בעיניו.
עכשיו, לומר על הביטוי 'בין לבין' שהוא מושג יחסי , היינו מושג המתאר יחס בלבד – זה מובן מאליו. אבל לומר על המושג 'קדושה' שהוא מושג יחסי, זה נראה לי כערעור רדיקלי על עצם קדושת המושג הזה. כי רגש הקדושה עניינו בעיני זעזוע מקדושת האובייקט, ואילו ברגע שברור לי כי אין הקדושה שורה באובייקט כשלעצמו אלא רק ביחסי החיצוני כלפיו, אזי כל רגש הקדושה מתערער ומתפוגג. לכל היותר תהיה כאן תחושת רוממות, התרגשות, אבל לא קדושה.
כבר לימדנו הרמב"ם במורה הנבוכים שאין ביכולתנו לייחס לאלהים אף אחד מן התארים החיוביים – לא גיבור לא חכם ואפילו לא 'קיים' כי אין מציאותו כמציאותנו ולא נבין משמעה לגביו כלל. אם כן ברור מאליו כי גם המושג קדושה לא שייך אליו בעצם, אלא רק אלינו – אבל אם כן איזו משמעות נשגבה יש למושג אשר כזה?
יהדות כתרבות 
דצמבר 29, 2014 בשעה 11:36 pm
'להקדיש דבר' פירושו 'לייחד', 'לזמן'. במובן זה הקב"ה מזמן עצמו לעולמו, לכלל העולם ולכל פרט ופרט שבו, לקיימם ולטפחם.
בברכה, ש.צ. לוינגר