האם המשכיות וזיקה חיובית אל מורשתנו היא אפשרית מבחינה נפשית או רגשית בשעה שאנו נתקלים בערכים שליליים (בעינינו) במקורות ישראל הקלאסיים?
כאשר מתייחסים ליהדות כדבר האלהים ואז מגלים בה דברי גזענות, ודאי שבאה
התפכחות ואף ריחוק. אבל אם מכירים מראש שהיהדות נוצרה בידי פסיפס של יהודים ודורות, אזי גילויי גזענות הם ביטוי מצער של נפש האדם באשר הוא, ולאו דוקא אשמתה של 'היהדות' שאינה אלא מכלול ולא ישות אחת ממשית.
התובנה החשובה כאן היא 'איזהו חכם הלומד מכל אדם'. אפילו מגזענים או חשוכים בדעותיהם, אפשר וצריך ללמוד דברים טובים וערכיים, כמובן בתחומים אחרים ולא ללמוד מהם את גזענותם המאוסה. התלמוד מצטט את המימרה: סדנא דארעא חד הוא, וכך גם בני אדם. כריסטופר בראונינג (בספרו 'אנשים רגילים') איתגר את כולנו עם ההכרה המבעיתה שאפילו הנאצים או גדודי הרוצחים שלהם היו לעיתים אנשים מן השורה, ולא מפלצות מלכתחילה. אם נכיר את מגבלות התקופה והסביבה של יוצרי יהדות הדורות, נוכל לעכל ביתר קלות קביעות גזעניות, שוביניסטיות, או כל כיוצא בזה במקורותינו. ברור שהעמקה והשראה ממקורות ישראל חייבת להשען על ערכים ראויים וחיוביים המצויים שם, ולא על אלה.
יהדות כתרבות 
דצמבר 30, 2010 בשעה 10:14 am
מניין