זיקה נפשית, תרבותית אל היהדות נראית לי קודם כל קשורה בזיקה אל העבר היהודי ולא אל העתיד. המאמין סוחב
את אלהיו ואת מבטו ית' אל העתיד וכך נצבע העתיד אוטומטית ברלבנטיות יהודית חיונית. אבל הכופר יודע שהעתיד הוא בידיו. צבעו היהודי של העתיד יקבע על פי מידת ועוצמת זיקתו האמיצה אל יהדות העבר. גם אם נצליח למשוך את הטלית היהודית על כתפיה של יהדות ההווה, הרי שתהיה זו משיכת השמיכה מן העבר וחיבורה עם ההווה, אבל לא ניתוקה ממקורה הישן. זהו ההבדל בין זהות עברית חדשה לגמרי לבין זהות יהודית ממשיכה. במילים אחרות, העבר הוא המכתיב את הגוון היהודי של תקופות אחרות. כך במיוחד אם נזהה את המוטיבציה המפעמת בשאיפת היהדות שלנו כחיבור רגשי אל התרבות (להבדיל מחיבור רגשי אל העם היהודי בשר ודם), הרי שהרגש הזה מכוון כלפי תרבות קיימת כבר, כלפי העבר הקיים, ולא כלפי עתיד שעדיין לא נולד כלל. הפתרון הנפשי לחתירה 'יהודית' אל העתיד היא מלאכת חציבתו הפעילה של העתיד שלנו מתוך סלעי העבר שלנו. האתוס של יצירת העתיד צריך להעשות על אדמתן של המקורות הישנים, בבחינת פטיש (חדש) יפוצץ סלע (ישן) ויוציא ממנו מים חדשים.הרי לא נוכל לשתות מים ממרה, ממקורם האמוני הישן. היום הזה נעשינו לעם, אנו נבוכים במדבר, וצועדים אל העתיד השונה שלנו. מטהו של משה רבנו ישקה את היהדות החדשה והצמאה, כי לא לדבר אל המסורת כלשונה וככתבה רצוננו, אלא להכותה כדי למצוא בה עתיד. המכה על הסלע תמתיק את מרירותה של המסורת הישנה בשימוש מחודש באבניה המקוריות.
יהדות כתרבות 
להשאיר תגובה