חנוכה הוא חג האנכרוניזם, כלומר הנסיון לזהות בין אירועי הימים ההם ובין אירועי הזמן הזה. מחד, יש כאן עיוות חמור של העובדות – אם ההיסטוריות ואם העכשוויות. אבל מאידך, אם לא ניתן
ללמוד משהו מן ההיסטוריה, איזה טעם יש בזכרונה ואיזכורה?
במקום 'בימים ההם בזמן הזה' של חנוכה, אני מעדיף את 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' של פסח. באמירה זו האחרונה, כבר מודגשת אמירת ה'כאילו' ואין בה קירבה לנסיון פשטני לומר שהגלגל חזר על עצמו בתקופתנו במדוייק.
נסיונם של דרשנים ואדוקים, לקבע את תודעת העבר החשמונאי כאורים-ותומים האמור לעצב את תגובתנו לשאלות ההווה, פסולה היא בדיוק כמו נסיונם ההפוך של חתרנים ופרובוקטורים (אני שייך למחנה הזה) המבקשים להשליך את עמדות ההווה על אתוס העבר ולשנות את לקחיו. הדרך הנכונה יותר משתי הדרכים הללו היא ללמוד משהו מן העבר על ההווה, אך לא פחות מכך ללמוד גם מן ההווה משהו על העבר. בכל אופן יש להווה יתרון ברור על העבר, כי הוא עומד מעל גבו ומסוגל להשתמש בנקודת התצפית הרפלקטיבית, בפרספקטיבה של מבט על כל היקפו של התהליך ההיסטורי במשך שנים או אלפי שנים, ולדעת את סוף המעשה. לכן, גם אם בימי מתתיהו כהן גדול עלול הייתי להצטרף למרד ביוונים או במתיוונים, הרי שמפרספקטיבה רחבה הרבה יותר של אלפי שנים קדימה, אוכל להעריך דוקא את תרומתם של האויבים הללו לתרבותנו שלנו.
להשאיר תגובה